| בימים האחרונים מתנגן בראשי שיר של דנה ברגר – "עד הקצה". המילים הולמות חזק ברקה, מסרבות לעזוב... אני שרה חרישית את הפזמון: "עד התהום, עד הקצה עד שניפול ונתרצה עד שזה נגמר, עד שזה עבר אני כאן ואתה שם..." שירים , בכוחם לתאר מצב נתון. בדיוק כמו תמונה. "פריז" של רגע ואת מתחברת או לא, מזדהה כן או לא. כן, היא מחכה, הפרעת האכילה שלי, שאפול ואתרצה. היא מחכה לקורבנותיה בשקט... מתנחלת בגוף , מסתירה את השמיים, מטשטשת את הנוף, ומחכה כמו חיילת טובה... ואני, כן על הקצה. מחכה שתיגמר, מחכה לראות שעברה, שלא מדובר באמת בי, שזה רק סרט ותכף אתעורר... כן, אני פוחדת להגיד את האמת, לצעוק, לכעוס, להאשים, להתגרות בגורל... מפחדת מהתהום, מפחדת להיות בקצה, מפחדת להתרצות, מפחדת מחוסר הוודאות. יושבת לי כאן ליד המחשב, לרגע של הפוגה בין טירוף למציאות, בין הכחשה לביסוס אמיתי כלשהו... מרגישה אי שקט צורם, מפנה את ראשי ימינה ושמאל, החיים מסביבי נעים במסלולם הרגיל, רוקדים בקצב אחיד ואני בפיגור, או שמא השגתי את עצמי בטרם עת(?) כן, משהו בי מזדעזע בזמן האחרון, בתחילה חשבתי שזה טוב לי הזעזוע הפנימי הזה. אבל לא, זה קשה מנשוא, מייאש, מבריח כל טיפת חמצן שעוד נאגרה בסומק לחיי המצטבר עם הימים, עם ההזנה המתמשכת. מנסה לנבור בנבכי הנפש של עצמי, של ביני לביני, שלעולם אינם מסתדרים. אני מזהה מה מתחולל וגועש בי, מצב רוח קודר ומזג אוויר אפרוריים, מטאפורות שחוקות הנותרות כשתיקה כואבת מהולה בקלילות מכבידה יותר מנסבלת. אני מרגישה שאני משתגעת, נופלת לבור שחור שהולך ונפער, מגדיל ומרחיב עומקו ושואב אותי אל הלא נודע, אל מקום הסיכון שטרם ידעתי או איתרתי. אני הופכת את מצב חוסר הוודאות שבחיי לשירת נשמה כואבת. זהו, אני חושב שזה השיא בינתיים. הבאתי את עצמי עד הקצה. למה אני עושה לעצמי את זה? מביאה את עצמי לגבול היכולת הנפשית, כי פיזית מסתבר - לגוף חיים משלו, והוא נאבק ונאנק עד אינסוף... כאילו מדובר ביישות אחרת, נפרדת, עוצמתית ובועטת. משהו קרה לי בשבועות האחרונים, אין לי היכולת להצביע על נקודה מסוימת, אך היום לראשונה שהבחנתי בכך. כשנכנסתי למחלקה לאשפוז ידעתי כי לא אלקק דבש, שאתמרר ואפרוץ בבכי בלתי נשלט, צפיתי שהמצב שלי יסתיים מהר מאוד בחוסר שפיות, בעוד כישלון ועזיבה. אולי אני עכשיו לא בשיא שפיותי והמחלה עוצמתית וחזקה, אבל לא נראה כי זו באמת התוצאה הסופית. אין לי ספק שריכוז בדבר אחד בלבד במשך תקופה ארוכה מנטרל את המוח באופן שמילים לא ימצאו מקום לביטוי בו... אין לי מושג מה אני מרגישה, אני משקיפה בו בזמן בין שני עולמות, מצד אחד הרצון להחלים ומהצד השני של חיי ההרס והארס הבלתי מרוסן, מבלי לדעת איך ארגיש אם ואיך כשיסתיים כל התהליך (שנראה לי נצחי?), או מה יקרה לי לאחר מכן... ולרגעים אני לא בטוחה שאני רוצה בכלל לחשוב על זה, זה יותר מדי בשבילי. אז הבאתי את עצמי עד לקצה, ועכשיו פתאום יש לי קצת "מנוחה", מנוחה בלתי נסבלת עבורי. אני מתפרקת בתוך תוכי לאלפי פיסות, שבורה וכואבת, נמצאת בשיאו של תהליך ריפוי שאמור להשביע רצון, להשביע את גופי ולהשביע את הסביבה שכה מאמינה ותומכת בו, כי הזדמנות פז נוספת לא תגיע, לפחות לא בגלגול הזה... אני לא מכירה את עצמי כה מפורקת, שלעיתים איני מבינה מהן טיפות המים שנופלות לי על הפנים, בסופו של יום אני קולטת שמדובר בדמעות, אמיתיות, מלוחות, דמעות של כאב, דמעות הישרדות, דמעות לחימה, דמעות של דם ויזע. ואז חולפות כמה שעות ומתגבשת כבר הרגשה שונה, שבה הגעתי לאיזושהי יציבות מנותקת וכל מה שקיים זה הרצון לעבור את הרגע הבא. רעידות,עוויתויות בעין,עייפות כללית,עיניים נפוחות,זיכרון,עומס, כאב פיזי,בלבול,חוסר שינה,סדרי עדיפויות,עולם מקולקל,עונש, לחץ,ציפיות,עבודות,מחויבויות,שינויים,רצינות,אי-רצינות,העדפות, פרוטקציות,חוסר שיוויון,סלידה,לקיחת אחריות,התנדבות,תסכול, יאוש,חוסר מוצא,לדחוף עד הסוף,לנסות,להחמיץ,לחשוב,להריץ, להתמלא גאווה,להתמלא בכעס,להתמלא בעוצמה ושליטה, אהבה,פריחה,הצלחה,חוסר הצלחה,שתיקה,תשוקה,חברות, אומץ,פחדנות,שקט,לימודים,מוסד,שקרים,הסחפות,תקווה. חלק קטן מהיומיום שלי פה במחלקה... לכל יום יש גם לילה. "ברגע בו השמש זורחת , היא גם שוקעת בקצה השני של הכדור", כך אומרים. שקיעה, זריחה , התחדשות, גורל זהה, אני פה והפרעת האכילה שלי שם... לכל יום יש גם לילה, והלילה מביא איתו את החששות שנדחקים לקרן פינה במהלך היום, את המחשבות הכי כמוסות שלא מעיזים לעלות באור, הלילה מביא איתו את כאבי הגוף הבלתי נסבלים... אני לא אוהבת את הלילות. "מתנחמת" במטשטשים שמכהים את המוח שלא מפסיק לעבוד לשנייה. המוח שלי, הוא החייל האמיתי בקרב על חיי, וכרגע – הוא על הקצה. |