(לחלק הראשון)  

ההבדל בין השפעה לכח לא תמיד ברור כשמדובר בתוצאות שלהם (שהרי שניהם מכווינים בני אדם לעבר התנהגות או מחשבה מסויימת), אבל הוא מובהק כשמסתכלים על הדרך שבהם הם נקנים, ובמידה מסויימת גם כשבוחנים את המניעים להם.
השפעה נבנית בעזרת שיכנוע וכריזמה; כח מושג באמצעות חוקים (גלויים וסמויים, מילוליים ולא מילוליים) וחבירה עם בעלי כח אחרים. השפעה היא דבר שקשה לצבור וקל לאבד: היא מכריחה את המשפיע להצליח לשכנע אנשים בחיוניות של טיעוניו באופן מתמשך, והיא מתבטלת כשהוא נכשל בכך. הדברים עובדים אחרת כשמדובר בכח: מכיוון שהוא מבוסס על חוקים ועל חבירה לבעלי כח אחרים (ולא על כריזמה ושיכנוע), הוא לא דורש מבעל הכח לחקור את עצמו ואת טיעוניו אלא לשמור את המתחרים עימו על כח א) בצד הנדרש והנאכף של החוקים ב) מחוץ למעגל בעלי הכח - קובעי החוקים.
השפעה - כל השפעה - מושתתת על כבוד לזולת ולמימד הרציונלי שבו: כח מבוסס על היכולת לכפות את בעל הכח וחוקיו על הזולת.    
מבחינה אינטלקטואלית ואנושית השפעה היא פיסגה גבוהה ומאתגרת בהרבה מכח: היא דורשת השקעה סיזיפית ממבקש ההשפעה ומעניקה לו תמורה ערטילאית מאוד: היכולת להכווין את הזולת לעבר הטוב (יהא אשר הטוב כפי שבעל ההשפעה מגדיר אותו). השפעה היא ברובה הגדול עול, מחוייבות לעמל רוחני מתמשך עם תוצאות לוטות בערפל.
כח מתגמל בצורה קונקרטית בהרבה: הוא מאפשר לבעליו להחזיק את הזולת בתוך הקווים הדמיוניים שהוא מצייר על ידי איום בסנקציות ועונשים, ללא כל צורך בשיכנוע: בעל הכח קובע את החוקים. ואם הוא קובע את החוקים, לא הגיוני לעשות את הקפיצה הלוגית הקטנה ולהסיק שהחוקים קובעים אותו? ואכן קשה מאוד לבעל הכח להתנגד לפיתוי שהוא מציב בפניו - לקיחה של עוד ועוד טובות הנאה וסמכויות (היינו כח נוסף) לעצמו. זוהי מהות המונח "הכח משחית": היכולת שלך לכפות על אדם אחר את מערכת החוקים שמזינה את הכח שברשותך הופכת בהינד עפעף להצדקה של עליונות (גם אם מסויימת, מוגבלת, שולית, לא מהותית - כביכול) שלך על פניו, אישוש לתחושה שזה צודק שאתה תהנה מדברים שהוא אינו זכאי להנות מהם. קחו למשל פקיד במשרד ממשלתי שמנהל שיחת טלפון פרטית מול האזרח היושב מולו וממתין בחירוק שיניים לטיפול בענייניו הדוחקים. עכשיו תארו סיטואציה הפוכה: אזרח שמנהל שיחה פרטית מתמשכת מול פקיד ממהר וגם מסמן בידו לפקיד לשבת, או לקום, או לחכות. לא מתקבל על הדעת, נכון?
גם במינונים הקטנים ביותר, הכח משחית.   
ואם הכח משחית, ההשפעה מזככת: היא מחייבת בחינה עצמית מתמדת והתמורה שלה רוחנית לחלוטין, נקיה מהפיתויים הכבירים של אדנות ופריביליגיה.
הקונקרטיות של התגמול והביטחון שמעניק הכח תמיד היוו כח משיכה גדול: אבל בתרבות המודרנית, המחוּקקת והמוסדרת עד לזרא, זה נעשה ברור מעבר לכל ספק מי קובע את החוקים וכמה עמוקים הכיסים שלו. זו בעלת הכח הגדולה מכולם: המדינה. וכאן נכנסים אל התמונה (הפרובלמטית) הפרופסורים, הדוקטורים ואנשי הרוח שמרואיינים בכתבה שאני מצטט ממנה.
האינטלקטואלים בעיניי עצמם בעידן המודרני מנסים לאחוז במקל משני קצותיו: לקבל את התמורה הקונקרטית שנותן הכח ולהנות מההילה הרוחנית-תרבותית שמעניק המאבק המתמשך, המתסכל, הסיזיפי, על השפעה.
את הזיוף של העמדה הכפולה הזאת הציבור הרחב קלט מזמן: אתה לא יכול לבקש לעצמך לשכות, טיסות, תקציבים, פרסים, מלגות, כנסים, משכורות (ואולי אפילו כח פוליטי) - ולבקש שיתייחסו אליך כאילו היית נזיר שעניניי העולם זרים לו. יתרה מכן: הרצינות המוחלטת שאיתה מבקשים האינטלקטואלים האלה שנשמור להם מעמד מיוחד רק מגחיכה אותם. אם הם לא קולטים שכפיה על הציבור לשאת באחרונת-גחמותיהם לא מתיישבת עם ציפיה שינהגו בהם כמי שמבקשים השפעה בלבד (נקיה מתגמול קונקרטי, כאמור), אנחנו יכולים לסמוך עליהם שידריכו אותו בעניינים מוסריים ורוחניים סבוכים באמת?
התשובה היא לא, כמובן. והיא תקפה באותה מידה לאנשי דת שנסמכים על שולחנה של המדינה ומבקשים שנראה בהם מורים רוחניים. זה לא יכול להיות אלא שקר: מי שלא שם את הרעיונות שלו במבחן האש של הציבור (אלא נשאר בחיקה המגונן, המבודד, של המדינה), מי שעבורו היטשטשה ההבחנה בין השפעה לכח פסול קטגורית, חד משמעית, מלהיות בעל השפעה אמיתי, כזה שההילה סביבו נבנתה בשנים של בחינה עצמית, עמל רוחני, כריזמה ושיכנוע.          
הציבור הלא אינטלקטואלי מבין את זה. האינטלקטואלים לא.

*עוד זוית אוהבת