שלום לך יקרה,

קשה מאד להיות בן 6!
אין לך הרבה אפשרות להחליט ולקבוע לגבי עצמך, האינטראקציות החברתיות נהיות מורכבות וקשות, פתאום נפתח עולם שלם ולא מוגן שיש בו (גם) פחד, חוסר אונים, בילבול ושפע מידע חדש קשה לעיכול.

בכי, כמו פורקן רגשי אחר - הוא הדרך הטבעית שלנו להחלים מפגיעות (ישנות וחדשות.), אפשר לראות איך ילדים, שטרם קיבלו את המסר הקשה והמדכא של: "אל תבכה, לא קרה כלום, תהיה גבר, אל תתרגש מזה, לא מגיע לו שתבכה בגללו, יותר טוב תאכל משהו, תשתה משהו, תרגע" ועוד אלף אמירות אחרות, בוכים בכי גדול (או משתוללים בכעס גדול) וקמים ממנו רגועים, נינוחים ושמחים יותר אל העולם. ממש נדמה ש"החליפו את הילד".
יכול להיות שזה מה שקורה לבן שלך.
כל מיני אירועים שקורים עכשיו מהווים אפשרות לבכות על קשיים גדולים או ישנים.
מגיל צעיר מאד אנחנו מקבלים מסרים מכל הסביבה שדורשים מאיתנו לבלום את הרגשות "הגדולים". כך אנחנו מאבדים את היכולת להחלים ומסתובבים עמוסים צער וכאב.

זה לא קורה כי רוצים להרע לנו - אנשים נוטים לבלבל את המצוקה עם ההחלמה - נדמה לנו שמי שבוכה נמצא כעת במצוקה ואנחנו רוצים "לעזור לו לצאת מזה" בעוד שבעצם, המצוקה כבר קרתה קודם, והבכי עכשיו מיועד לפרוק אותה ולהרפא.. אולי בגלל זה "זה נראה לאנשים סביבך מוזר". בכלל - הרבה פעמים קשה לאנשים להקשיב לבכי של אחרים פשוט כי הם עצמם נורא רוצים לבכות.. וגם להם אמרו לא לעשות את זה..

לא היית עוצרת אותו אם היה אומר לך שהוא חייב ללכת לשרותים... אולי אפשר להתייחס לבכי באותו אופן?

אנחנו לומדים לחיות עם זה (לפעמים אפילו טוב!) אבל אנחנו כלכך עמוסים (הדלי כל כך מלא) עד שכל דבר "קטן", מביא לגלישה של הרגשות האגורים הללו מעבר לשפת הדלי. אני יודעת שכשאני מתחילה לבכות מפרסומת של תחליף חלב בטלוויזיה, כשאני רואה את האמא מערסלת בחמלה את התינוק שלה - זה לא שייך לשום חברה מסחרית שמנסה לדחוף לי תחליף חלב. זה פשוט כי אני עמוסה רגשות שרוצים להשתחרר. אותו דבר קורה כשמישהו (בטעות!) דוחף אותי בתור בסופר עם העגלה (במקום הכואב הזה, מעל הנעל) ואני מוכנה לרצוח אותו. זה לא ממש קשור לדחיפה - אלא לכל הפעמים בהם נפגעתי ולא החלמתי מהן. הרי ביום טוב - סתם אחייך אליו ואגיד: "לא חשוב".

איבדנו את הכושר להשתמש בפורקן הטבעי - אבל לא איבדנו את הרצון לעשות זאת - ולהחלים.
יש הרבה טכניקות שיכולות להזכיר לנו איך עושים זאת. אני משתמשת בטכניקה ובתאוריה שנקראת ייעוץ-הדדי. מלמדים את זה בהרבה מקומות בארץ. במקצועי אני מאמנת (life coach) ומנחה קבוצות, והבן הצעיר שלי אמר יום אחד בגן, כששאלו אותו מה אמא עושה: "אמא שלי מלמדת אנשים לבכות". זו היתה מחמאה גדולה בשבילי.

בכל מקרה, כדי להשתמש בבכי להחלמה ולא לשקוע יותר לתוך העצב, אני מאד ממליצה לא לבכות לבד, אלא עם מישהו קרוב, שאכפת לו, שמכיר אותך ואוהב אותך. בטוח יש מישהו כזה. אפשר אפילו לעשות "תורות". :)

את בודאי תוכלי פשוט לשבת עם בנך האהוב ולהקשיב לו כשהוא בוכה.
תוכלי לעשות זאת טוב יותר, אם מישהו יקשיב לך קודם ותוכלי להגיד באופן גלוי וחופשי, כמה זה קשה, מעצבן, מייגע וכו'...

אם תרצי לשמוע עוד את מוזמנת לכתוב לי ואשמח לספר לך עוד.

באהבה, אורנה.