בחודש שעבר "פסנתרנתי" למחלקה הסיעודית בבית הורים אקסקלוסיבי ברעננה. ניגנתי שיר קשישים ידוע ששנותיו כשנות המדינה. כשצעקתי "רק הבנות", נעניתי מיד בקול גבוה ומדויק, התבוננתי בקשישות שבאולם. ניסיתי לסלק את המבט העויין, שניצת בי לרגע וגרשתי כל מחשבה מטרידה, בדבר חלקן של הנשים בהיעלמות הגברים... את ראובן "השורד" רציתי לחבק. הוא היה המוהיקני האחרון...סוג של גיבור. בסוף הפעילות ספר לי שבעברו היה מנכ"ל של חברה ציבורית גדולה. ** במשך השבוע, כשנזכרתי בקשישות ו"בשורד", נשבעתי שבבפעילות הבאה, אחבק את ראובן ואהיה חבר שלו, אתם יודעים, אחוות בנים... במפגש הבא כשהתחלתי לנגן, תרתי בעיניי אחר ראובן שבלט בחסרונו. בסוף הפעילות, הוא נכנס לאולם נדחף בעגלתו על ידי אח. קראתי בקול רם כולי שמחה "שלום ראובן, איזה כיף שבאת, אני כל כך שמח לראות אותך" הוא הסתכל עלי ואמר לי בנימוס, "אתה מאד מוכר לי, אבל נפגשנו פעם... ? " ** "הוי וניתי וניה, למה עזבת אותי וניה, למה עזבת אותי וניה, לעולמים". - שיר עם רוסי ידוע. בלתי מזיק לכאורה, אך ראובן פרץ לפתע בבכי מר ונזכר באהובתו שאיננה עוד. המילים " למה עזבת אותי ...לעולמים" הטריפו אותו בצער... "איך הסתבכתי" חשבתי לעצמי, מנסה לעבור במהירות לשיר שמח. אך קשה היה לשבש את זיכרון האובדן שעלה בשיר הקודם. רק המילים "והעיקר לא לפחד כלל", שהם שרו כ-30 פעמים בקול הולך וגובר ובכוונה אדירה, הצליחו לסלק את המוקש הריגשי, שהסתתר בשיר הקודם.
ולסיום בדיחה - זוג קשישים מגיע לגן עדן, ברגע שהבעל הבחין באשתו הוא רץ אליה צועק:
מצ"ב +לינק המסביר למה חייהם של הגברים קצרים יותר... :-)
|