כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    חיים באקוואריום

    24 תגובות   יום ראשון, 19/6/11, 08:23

    תבקש סליחה!

    "תבקש סליחה, תבקש סליחה!", מרעים צביקה בקול בס ומונוטוני, ואבי בשלו.

    חיוך דקיק מתפרש לאבי על שפתיו וזיק של תרעומת על עצם דרישתו של צביקה, מציץ מעיניו.

    שהרי לטעמו, הוא לא עשה דבר-מה שבגינו הוא צריך לבקש את סליחתו של צביקה. אבל צביקה לא מתבייש לבקש, אפילו לדרוש ולתבוע, את עלבונו.

    שהרי די בצד אחד שחש נפגע, כדי להבין שעלבון זה לא מונח יחסי, אלא תחושה פיזית של ממש, כזאת שיש לה נפח ובעיקר יש לה זכות-קיום, אפילו אם היא לא מוצדקת...

    צביקה לא מתייאש. הוא לא מכיר את סיפורם של שלושת החזרזירים שצעקו: "זאב, זאב!".

    גם אבי לא מתייאש. גם הוא לא מכיר את הסיפור על שלושת החזרזירים...

     

     

    לא ככה הכרנו ולא ככה נפרדנו...

    עצם קיומו של ניב, לא מפריע למוריס. ונכון לומר זאת גם, להיפך.

    כול זמן שמפריד בין השניים מרחק-מה, שום דבר רע אינו מתרחש. השניים הללו אפילו לא זוכרים מאין שתולה בהם האיבה, זה לזה.

    רק קירבה מיידית, גורמת לאותה איבה להתפרץ. או אז, מילים לא-נוחות נזרקות לחללו של האוויר, והן מזינות מעין אלימות שמאפייניה הפיזיים לא נמצאים רחוק מדי, אלא רק במרחק של מטחווי-זרוע.

    אף שאותה אלימות קיצרת-מועד היא ומהירה כהרף-עין, היא מכאיבה לשניהם פחות מהמילים. אך גם המילים עצמן, תוחלתן קצרה...

    שניהם יורים, פוגעים ו..., שוכחים.

    רק הסימנים החיצוניים נותרים, וגם הם מעלים ארוכה במהירה. עד לפעם הבאה, שבוא תבוא.

    השניים נעולים בריקוד שאינו תם.

    המינגווי כנראה טעה, באומרו: "דבר אינו קיים, אלא אם הוא לא עובר דרכנו"...

     

    אתה אוהב אותי?

    וניב עצמו?, הוא חייב את המרחק המצומצם הזה ממני, פולש ממש אל תוך אותו נפח המרחב האישי/פרטי שלי, מישיר אליי את מבטו ושואל, אחת לזמן-מה: "אתה אוהב אותי?".

    "אתה לא מרגיש?", אני עונה לו. וניב מהנהן בראשו.

    "אתה אוהב אותי?", הוא חוזר ושואל,

    "לא...", אני עונה לו במשובה. וניב מעלה על פניו הבעה אומללה של כלב פודל מוכה ומזה-רעב, ומתחתיה מסתתר לו חיוך קטנטן.

    "לא נכון...", הוא אומר, "אתה כן אוהב אותי, נכון?", הוא קובע/שואל שוב,

    "נכון", אני מאשר,

    "אתה אוהב אותי?", חוזר ניב בעיקשות נחרצת,

    "אני אוהב אותך!", אני עונה לו ושולח יד ומחבק אותו.

    רק אז, ואך ורק אז, הוא מתרצה.

     

    אתה לא כועס עליי, נכון?

    בין אם זה נכון, או לא, איתן מקפיד הקפדה יתירה ומגיע אליי עם השאלה הזאת.

    בין אם זה נכון, או לא, אני מוצא שדי קשה לי לכעוס עליו. ולא משום שהוא אינו גורם לי לחוש עליו כעס, מדי פעם..., אלא רק משום שהוא מקפיד לבוא ולברר איתי את העניין.

     

     

    בן-בלי-אל

    שזה בעצם משחק מילים על המילה, בן-בליעל...

    וזה הדבר האחרון, אם בכלל, שאפשר לומר על בצלאל. (ועליי להודות שגם שבירת שמו להברות, מותירות את ההברה האחרונה בשיממונה, לא פתורה...)

    בבוקר, לאחר שהוא מתלבש, מקפיד בצלאל להוציא מהמגירה את הכיפה ואת המשקפיים שלו.

    בשניהם, הוא לא נעזר מי-יודע-מה במשך היום.

    סבא בריל אמר לי פעם שיהודים דתיים רבים מדי, מגיעים לבית הכנסת מכוחו של הרגל ושהם בעצם רק לוקחים חלק בטקס פגאני קדום.

    סבא בריל, כך אמרה לי אימא לאחר מותו, היה אחרון המאמינים...

    מעניין מה הייתה אומרת אימא, לו הכירה את בצלאל. כי בדרכו שלו, הוא מאמין גדול וגם מבחין הרבה..., אולי הוא כמו אותו ילד, בסיפורו של ביאליק, זה ששרק ביום כיפור.

    אבל בצלאל, לא מכיר את הסיפור הזה. הוא בכלל לא יודע לשרוק...

     

     

    אני זה אני, כי אני יכול...

    שי אוהב לחם. הוא לא מפסיק לחשוב על לחם. לא חשוב מה יש על השולחן, צריך שיהיה גם לחם. הוא מפנטז על לחם מרגע יקיצתו ועד לתרדמה הגדולה.

    בעיקר הוא אוהב את הלחם של האחרים...

    הוא מוכן ליטול נפשו בכפו ובלבד שלחמם, כמו אמור לשבור את רעבונו הבלתי-נלאה.

    ולא ששי נזקק ללחם, כדי לתגבר את יתר מזונותיו שנבלעים אל קירבו בקצב מעורר התפעלות.

    אגב, משקלו..., לא מעורר התפעלות. ניכר עליו שלחם, לא באמת חסר לו...

    למה?, שאלתי אותו פעם,

    כי אני יכול!, ענה לי בפשטות,

    ובכול זאת, למה?, הקשיתי עליו,

    כי זה טעים!, ענה לי,

    אבל זה לא מנומס לקחת מהאחרים!, טענתי.

    שי משך בכתפיו.

    זה לא שהוא לא מבין את חוסר הנימוס, אבל אנוכיותו פשוט גוברת עליו...

    ואני חשבתי לעצמי שבני האדם המציאו את הנימוס, כדי להסתיר את אנוכיותם...

     

     

    חיים באקוואריום

    בלובי מוצב אקוואריום עצום מימדים. הוא מבויים בהקפדה. הנוף התת-ימי, על כול גווניו וחיותו, כובש את העין.

    אני אוהב לעצור מדי פעם ולהביט בו. משהו בתנועה החיננית והאצילית של הדגים המשייטים בו, שובה את ליבי.

    אין שם מלחמת קיום, אני חושב לעצמי מדי כול פעם. הם יודעים בדיוק שיש יד מכוונת שמעניקה להם את מזונם...

    "אתה מביט בהם, או אולי הם מביטים בך?", הפתיע אותי פעם יוסף, כשהגיח מאחרי גבי.

    שאלה עמוקה, יש להודות. ולי..., לי לא הייתה תשובה עמוקה, אפילו לא כזאת ב..., שלוף. נו, אתם יודעים..., מסוג התשובות הבנאליות המעידות על הסכמה של הבנת הנשאל, ללא התנצלות על שאין לי כלל תשובה עמוקה...

    "אני חושב שזה לא נורמאלי!", המשיך יוסף.

    אני, המשכתי בשתיקתי..., ובהתבוננות באקוואריום.

    "זה נראה אמיתי, יותר מדי...", הסביר עצמו יוסף.

    "אתה חושב שגם הם חושבים שאנחנו..., אמיתיים יותר מדי?", שאל אותי.

    "יותר מדי, זאת לפעמים בדיוק המידה...", עניתי לו.

    הוא צחק. אני לא.

     

     

    מטפורה

    ורד מנסה לחפש אותי, כמעט בכול פינה.

    "אל תתאמצי, אני בכלל לא מנסה להסתתר...", אמרתי לה פעם, ביבושת...

     

     

     

     

     

    נ.ב.

    רצית שאכתוב לך... (~;

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/6/11 00:32:
      ניסיתי לחבר בין הדמויות ולהודות קצת התברברתי. אך מה זה משנה.כתיבתך סוחפת ומהנה תמיד. וכנס לעניינים לאחרונה נפקד נוכח כאן..חח
        26/6/11 07:44:
      מי זאת ורד? (מרוב עיניינים לא יודעת למה להתייחס קודם. בכל מקרה תמיד מעניין אצלך מהבחינה האנושית. אגב, אתה עושה כל מה שהיא מבקשת ממך?) וחוץ מזה יום נפלא!
        24/6/11 09:33:
      ...ושאף אחד לא יפריע לך להתבונן ולדווח.כתוב נפלא.
        21/6/11 06:15:
      תמונות קצרות מהחיים, נחמד. כולנו בעצם באיזה סוג של אקווריום ענק וכחול.
        20/6/11 18:23:

      בועז יקר

      שמונה ביחד וכל אחד לחוד -
      כתיבה משובחת כבר אמרתי? אמרתי.....
      תודה על הסיפורימים הקצרימים - תביא עוד

       

      עושה לך קישור לרגע הזוי -

      מקווה שתאהב

      http://cafe.themarker.com/post/547139/

       

      ערב נעים

        20/6/11 14:51:

      לחם הוא הכי חשוב. אם לא החשוב ביותר.

      חמאה גם. לעיתים.

      וכעס. בא כשהוא ישנו. ואז נעלם.

      ו//או נאלם.

      בזמן שלו.

      וטוב שכך.

      לא?

       

      [אקווריומים ואני לא מסתדרים מי-יודע-מה. ואתה בטח כבר יודע מזמן..]


      :)}{

        20/6/11 11:57:

      תענוג צרוף. כבר אמרתי?
      אז הנה, אני אומרת שוב.
      ידך קלילה כמקלדת של פסנתר
      ואתה כותב יופי!

        20/6/11 09:12:
      טוב שהגחת שוב....
        20/6/11 08:38:
      הנ.ב בסוף פשוט קטלני (-*...אז עכשיון היא מרוצה(?-:! בדיוק אתמול הזכרתי אותך אצלי שוב. פינת ההסמקות תפסה אותי חזק כנראה......
        20/6/11 07:47:
      הדגים באקווריום כמו בני ישראל במדבר ..יורד מלמעלה מן.
        20/6/11 07:45:
      יפה מאד
        20/6/11 07:43:
      קשת של רגשות אחרי הקצרצרים שלך ...חיוך ועצב , התפעלות ותמיהה ובסופו של דבר הסיפור שהכי הכי ישאר איתי היום הוא האקוואריום ......של החיים ..
        20/6/11 06:48:
      מזכיר לי חבר שאמר לי תמיד אני לא בורח אני פה מתחת לאף אבל תמיד התחושה הזאת שהוא כן רוצה לברוח והרי אם אנחנו חושבים סימן שאנחנו לא באמת מדמיינים את זה..זה נמצא איפה שהוא כרמז עבה..
        20/6/11 05:58:

      צטט: לכלילדמגיע 2011-06-20 00:55:52

      הקצרים שלך משובחים!

       מסכימה בהחלט...

      כייף להתעורר כך בבוקר ולהרגיש שהקפה הזה לפעמים אינו בזבוז זמן...

        20/6/11 00:55:
      הקצרים שלך משובחים!
        19/6/11 22:17:
      אמנות הצמצום עובדת נפלא:-))
        19/6/11 22:00:
      אוהבת קצרים! במיוחד את המטפורה ואת הסיפור על ניב שבודק אם הוא אהוב
        19/6/11 21:14:

      בצבא היו תמיד מזמינים אותנו לבית הכנסת

       ומנסים לפתות אותנו ב"אורנג'דה"  וב"ומצופה",

      תמיד אמרתי להם שכל עוד זה פחות מ"סטייק וגביע גלידה" -

        אני נשאר חילוני...

        19/6/11 20:56:
      כמו תמיד בעקביות הכתיבה שלך מרגשת, יישר כוח
        19/6/11 20:49:
      יפים הקצרים שלך,נפלא בעיניי *****
        19/6/11 20:17:
      תודה על הכתיבה הנפלאה שבוע מאושר צחיתוש♥
        19/6/11 18:45:

      הוספת תגובה

       

      לא ידעתי שאתה יודע לכתוב כך.

        19/6/11 17:47:
      נפלא, זו המילה.
        19/6/11 17:45:
      זה קצר מידי אני צריכה להתרגל ..אחזור אחר כך :))

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי