זכור לטובה בשל לא מעט דברים אבל אחד שאני מתחייכת לזכרו במיוחד הוא מערכון שהמוטו שלו הוא: אוכל, קדימה אוכל...... אני נזכרת במשפט הזה בכל פעם שיוצאי חלציי מתכנסים לשמחה אחת גדולה ואז כישורינו מתאתגרים בכל פעם מחדש, כאילו חזרנו להיות זוג צעיר שהכל חדש לו ובכל פעם הוא מתפעם מחדש מ"הצלחותיו". כי כשהייתי טירונית ירוקה ובתולת מטבח מזעזעת כל דבר שהיה יוצא בחזקת האכיל והסביר היה סיבה למסיבה בבלומפילד, לא פחות, אם לא שרפתי ולא הקדחתי ולא פוררתי ולא חירבתי ובסוף אפילו יצא לי להגיש בצורה שאפשר היה להכיר את מה שזה התכוון להיות מלכתחילה..... ובמהלך השנים התקמבנתי לאוכל שיהיה ידוע וייזכר בתור "האוכל של אמא", כשהתנ"ך לכך היה הסיפור הידוע והמוכר על אותו זוג שהאישה היתה בכל יום מפניקה את בן זוגה במיטב הקולינריה והוא, היה טועם, מואיל בטובו להניד ראשו לחיוב ואומר: טעים אבל לא הטעם של אמא שלי..... עד שיום אחד, שוד ושבר, הקדיחה האישה תבשילה ושרפה המחבת, ובעודה מתחבטת ומתלבטת איך ומה יהיה ומה להגיש ואיך להציל הגיע הגבר ובשמחה אמר: או, עכשיו זה בדיוק הטעם של אמא שלי....... אז ניסיתי גם אני ובדי עמל צברתי איזה מתכון ורבע שידוע כ"אוכל של אמא" ומרוב שמחה על הצלחתי המופלאה הצלחתי להוציא לבני משפחתי המיוגעים גם את החשק מזה כי כמו האווזים שאין לי פיטמתי אותם לאורך השנים ב"אוכל של אמא". וכשעייפתי מזה ונסתמו מעיינות היצירה הצצתי בשעון החול של חיינו ואמרתי לעצמי: תירגעי, עוד מעט קט הגוזלים שלי עוזבים את הקן, הולכים לבנות להם קינים אחרים ואני עומדת להפוך למיתוס ומה שיוצא עכשיו לכולם מהאף יהפוך להיות המתכון המשפחתי להלאה, כי מי יעשה את זה רע כמוני ואני שניה לפני העברת המטה ל"יורשות" ובאה מנוחה לנמלה ומרגוע לפילה וחסל סדר בישולים וקימוטי מצח של "מה אוכלים היום" ואוטוטו ניוותר שנינו ביחד וכל אחד לחוד, ובגילנו השיניים כבר לא משהו והעיכול כבר לא מה שהיה והתיאבון...... והופ, הנה מבצבץ ובא הגיל השלישי על כל נפלאותיו ושיניו התותבות ובעיקר ההזמנות של הילדים שמייד ישמחו לקחת על עצמם את עול הפינוק של הוריהם שטרחו והביאום עד הלום........ אממה, דבר אחד שכחתי לקחת בחשבון....... שבדרך עוד מזומנות לי כמה הפתעות נפלאות ונהדרות שרק בשבילן היה שווה המסע המפרך בנבכי הסירים והמחבתות השרופות, בינות מפלי הדמעות על עוגות שנפלו ותבשילים שהוקדחו, בין הררי הכלים שכילו את כל המיים החמים, מה שהותיר מטבח מצוחצח ו"טבח" מצוברח....... נכדים. וכך אני מוצאת את עצמי 30 וקצת שנה אחורה, בראשית צעדיי בעולם המופלא שקרוי מטבח, מנסה ויוצרת, ונותנת לטעום, ועומדת במתח לקרוא את הפנים הקטנטנות המתכווצות כשזה לא זה, וממצמצות בעונג כשזה בדיוק זה, ויודעת הפעם בודאות די מוחלטת של"אוכל של אמא" בודאי יהיו מקבילות כאלה ואחרות ואין ספק שיעברו ויותירו אותי הרחק מאחור, אבל ל"אוכל של סבתא" אין ולא יהיו מתחרים לעולם. בדיוק כמו המרק של סבתא שלי שבוריאציה על שירו של אלתרמן: יש טעים יותר ממנו - אבל אין טעים כמוהו. ועכשיו, כשמדברים על הגיל השלישי אני מתרווחת ומחייכת ונהנית כל כך, כי בניגוד לגיל הראשון ולגיל השני, הגיל השלישי מקפל בשלות ורוגע ובעיקר שלווה מתחייכת שבאה מההכרה הרכה והנעימה שכמו השיניים וכמו הראייה וכמו השמיעה שקצת קהו כך גם המתח והלחץ והצורך להיות הכי, והצבע האפור נהיה די נעים ולא ממש דוקר בעיניים כמו הקצוות של השחור והלבן, ומותר קצת לחרוג ומותר קצת לחרוך. את המקום שלנו בעולם הזה - סימנו. את העבודה שלנו בעולם הזה - אנחנו ממשיכים במלוא המרץ. |