כמה מינית מותר לי להיות כנכה?

כל הכלים שהעמידה לרשותי החברה לענות על שאלה זו פועלים נגדי – הורים, מורים, שלטי חוצות...

כילדה, הובהר לי שעלי לשלוט בגופי (על חלקיו) כתנאי לאוטונומיה.

כעולה, ציפו ממני לקליטה מהירה – לדבר,להתנהג ולהיראות כמו כולם.

כספורטאית (היה שלב כזה בעברי הרחוק. ריצה תחרותית, למרבה התדהמה. הייתי די טובה), הדיאלוג

שניהלתי עם גופי היה הישגי,חסר סבלנות וחד צדדי.

כאישה, אידיאל היופי היום בנוי על ילדות אנורקטיות.

ברגע קשה, כל אלה נמצאים שם כשאני יוצאת לרחוב. אלה הרגעים בהם אני אומרת שבספרטה היו,

ודאי, משאירים אותי על ראש ההר.

אילולי היו לי קולות אחרים, שונים, לא הייתי, מן הסתם, חיה היום.

לא לבד, לא בארץ.

ברגעים אחרים אני יודעת שהכלים בהם צוידתי מגבילים אותי לא פחות מהמחלה. לא פחות ממנה, הם

חוצצים ביני לעולם.

אני לומדת שיעור גדול וקשה, על בשרי,בלי הנחות: לא כל מי שהולך בריא, לא כל מי שצולע נכה. לא

כל מי שמתפקד חי.

היום אני יודעת גם את אלה.

תיאורטית, לפחות.

לא תמיד אני מצליחה לתרגם את הידיעה הזו לחיים. השינוי הפנימי שהיא מכוונת אליו עמוק מאוד ומאוד

לא תיאורטי. כדי להפנים אותו אני נאלצת לבנות כלים חדשים, הגדרות חדשות לנשיות, כבוד עצמי,  

רומנטיקה.

למצוא תשובות חדשות לשאלות ישנות.

זה לא רומנטי לצלוע, נכון?

 זה מעורר רחמים?

לפני כמה שנים השתתפתי במשלחת הישראלית לכנס של IFMSS– הפדרציה העולמית של אגודות

לטרשת נפוצה.

בערב הסיום הופתעתי לשמוע את התזמורת מנגנת מוסיקת ריקודים. זה נשמע כמו בדיחה מקאברית.

הופתעתי עוד יותר לראות את אחד החולים – איש מקסים בכיסא גלגלים – מתגלגל למרכז אולם האוכל,

שהפך לרחבת ריקודים מאולתרת, יד ביד עם אישה בריאה.

תוך דקות ספורות הרחבה התמלאה באנשים: חולים, רופאים, בני משפחה.

היו המון שמחה והתרגשות באוויר.

לא הצטרפתי לרוקדים.

לא יכולתי להניח לכל האנשים שם לראות אותי לא מושלמת. לא יציבה. חשופה.

אבל החשמל היה באוויר, ואי אפשר היה להחמיץ אותו.

הוא היה מידבק גם למי שישב נבוך כמוני.

חודש וחצי אחר כך התקיים שיעור התנועה הראשון שלי עם יעל הרמתי, ידידה ושחקנית.

לפני השיעור הזהירה אותי – וודאי את עצמה – שאינה יודעת מה אני יכולה לעשות, ומה לא. "גם אני לא      

יודעת.

"בואי נבדוק...", אמרתי.

ידעתי שיעל מולי. הייתי בטוחה שאתבייש ואהיה מודעת לכל תנועה.

להפתעתי, זה לא היה חשוב. הצורך שלי לזוז היה חזק מכל בושה, מבוכה,פחד – אחת הפעמים הנדירות

שאיני וכרת מהן דבר, פרט לכך שאותו גבס בלתי נראה המצר את צעדיי נעלם לרגע.

יש לו שמות רבים, אף אחד מהם אינו קשור לטרשת ישירות. אני יודעת שהוא היה שם גם כשרצתי

באצטדיונים.

בחלקו, הוא המחיר ששילמתי עבור המדליות.

תמיד הופתעתי לשמוע שחבריי הטובים סיפרו על רגשי נחיתות משיעורי הספורט.

לכי תסבירי להם שבתחרות הזו יש רק מפסידים – שני צדדים של אותה משוואה.

כשנצליח להשתחרר ממנה אולי נתחיל לנצח. כולנו.