תשמעו. לפני חודשיים אני מקבל טלפון מאתונה. איש אחד מציג את עצמו כעורך של העיתון הנפוץ ביותר ביוון ושואל אם אני רוצה לכתוב טור חודשי על החיים בתל אביב, ישראל. אני הרי גרפומן ידוע, אתם יודעים, לא יכול להגיד לא להזדמנות שכזו. אז אני אומר כן. אחר כך אני מתיישב לכתוב. באנגלית כמובן, ידיעת היוונית שלי לא מספיקה אפילו להגיד בן זונה למישהו, גם אם הוא באמת בן זונה.

והנה, ביום ראשון שעבר מתפרסם הטור שלי. ומתברר לי שביוונית המילה טור מתייחסת כנראה לשני עמודים מלאים, כולל תמונה שלי וביוגרפיה קצרה. ומיד אני מתמלא גאווה בעצמי והולך למטבח ושובר שתיים-שלוש צלחות על הרצפה מרוב התרגשות, ונעמד מול המראה ואומר לעצמי יאסו פעמיים-שלוש, ומיד מתיישב ומתרגם לכם את האנגלית לעברית, וגם אם יכולת התרגום שלי את עצמי היא לא משהו, אני חושב שאת רוח הדברים אתם יכולים בהחלט לספוג, ומה שטוב לשני מיליון יוונים בטח טוב לכמה מאות אנשים שאני מתייחס אליהם כחברים. אז הנה הטקסט, והנה גם ההוכחה שהוא הודפס. תאמינו לי שלא זייפתי כפולה ביוונית. את התמונה שלי, אגב, שאני מודה שאני נראה בה מעט יותר מאורגן מאשר במציאות, צילם מיקי קרצמן אצל דורין פרנקפורט בסטודיו בזמן שעבדנו שם על קטלוג.

בבקשה:

פחות ממאה מטרים נדרשים כדי לעבור בין מגדל המגורים היוקרתי שבנייתו כמעט ונשלמה, שכתובתו שדרות רוטשילד 1, ובין בית קפה קטן ואופנתי שנמצא בבניין מט לנפול בן מאה ואחת שנים ברוטשילד 12, בניין שהתפרסם בין השאר במקרה הרצח של בעליו, אחד אברהם פוגל, רצח שאירע בשנת 1939 ולא פוענח עד היום.
יושבי שולחנות הקפה הפזורים לצד השדרה נהנים החל משעות הצהריים מהצל שמטיל עליהם בנין המגורים הכמעט גמור, בניין אשר איש מהם לא יגור בו לעולם קרוב לודאי (המחיר הממוצע למטר מרובע, כפי שהתפרסם בעיתונים הכלכליים כארבעים אלף שקל, אבל אל תמהרו לשלוף את הארנקים, כל הדירות בבניין כבר נמכרו), שכן חלקים גדולים מדייריו העתידיים של הבניין יושבים בבתי קפה בפאריס, לונדון או ניו יורק בשעה זו.
כמעט מאה שנים וכמעט מאה מטרים, אלה וגם אלה מעידים יפה מכל על הפער העצום בין מה שרצינו להיות ובין מה שנהיה מאיתנו.

מי שיזדרז לסיים את האספרסו שלו ויחליט לצאת לטיול רגלי קצר בכיוון מזרח, ימצא את עצמו כעבור כמה מאות מטרים בשכונה שבליבה עומדת תחנת האוטובוסים המרכזית של תל אביב. בבתים שסביב התחנה, במה שאפשר לכנות במידה לא מבוטלת של אמת - שכונת עוני, מתגוררים בכפיפה אחת אלפים רבים של עובדי הגירה זרים - מסין, מתאילנד, מהפיליפינים ומארצות אפריקה, ולצידם גם אלפי פליטים, בעיקר מאריתריאה ומסודאן.

גם האתלטי שבצועדים יידרש לנסיעת מכונית כדי להרחיק עוד כשישים קילומטרים מזרחה, כדי להגיע לירושלים. מקום בו לפני ששלושה שבועות (29 במאי) עצרה המשטרה ילד בן 7, פלסטיני תושב העיר, החזיקה בו כנגד כל חוק במשך שעות ארוכות וחקרה אותו. רק השוטרים עצמם ואלוהים יודעים בשל מה ולמה. אבל השוטרים אינם מגלים, וגם אלוהים ממלא פיו מים.

***
שלושה שבועות לאחר הביקור הכה מתוקשר של ראש הממשלה נתניהו בוושיגטון, שלושה שבועות ועוד כמה ימים אחרי הנאום המבטיח של כבוד הנשיא אובמה - נאום בו הטיל את קללת גבולות 67 ומיד משך את ידיו ממנו בחזרה כאילו נתקף פאניקה ממילותיו שלו עצמו עד כי לא נותר מהן דבר. בניגוד לצפוי ובניגוד להלך הרוח הכללי - אני מרגיש נפלא.

אני מרגיש נפלא כי בדיוק עכשיו, במה שנראה כנקודת השפל העלובה ביותר לכל רודף שלום והומניסט החי בישראל, אני יודע כי הכיבוש הביא על עצמו כליה. כי יותר מכל אירוע אחר בהיסטוריה של השנים האחרונות יהיה זה הביקור המלכותי של נתניהו בארה"ב במאי 2011 כנקודת ההתחלה של סוף הכיבוש.

אני באמת חושב שהנשיא אובמה האמין בתום לב כי יוכל לכפות את רצונו על ישראל. אלא שבניגוד לדעה הטובה שלו על עצמו הוא איננו יכול לפעול מחוץ לדפוסי ההתנהגות האמריקאיים המצופים ממנו. אני באמת חושב שנתניהו מתעורר בכל בוקר, משפשף את עיניו ולהרף עין מקווה להאמין כי הדבר הזה שהוא מכנה “הבעייה הפלסטינית” נמחה מעל כדור הארץ בלילה כאילו לא היה אלא חלום בלהות. אלא שגם אובמה וגם נתניהו, גדולים וחזקים כפי שהם מחזיקים מעצמם, אינם גדולים וחזקים יותר ממהלכים היסטורים שנעים לאט אל עבר יעד ידוע משל היו רכבת שכבר יצאה לדרך.

האופטימיזם נושא בחובו מידה מסויימת של טפשות, אני יודע. אמי מתעלמת מהעובדה שהילד שלה כבר בן ארבעים ושש בכל פעם שאני נוסע להפגנות יום השישי בשייח ג’ראח. היא דואגת לשלומי לא פחות בכל פעם שהיא מגלה ששיחררתי לאוויר העולם פוסטר נוסף שקורא להפסקת הכיבוש או מתייחס לעוולה כלשהי ממגוון העוולות שאנו מחוללים מדי יום ביומו. לא קל להיות אמו של הומניסט בישראל בימים אלה.

“תרשה לי להזכיר לך שיש לך שני ילדים,” היא מוכיחה אותי. “אני יודע,” אני משיב לה, “זו בדיוק הסיבה שאני קם ויוצא מן הבית. זו החובה שלי כלפיהם לנסות לדאוג להם לעתיד טוב יותר” משהו שנראה שגם הנשיא של ארצות הברית של אמריקה וגם ראש ממשלת ישראל לא ממש עסוקים בו.