אז כנראה הכל התחיל מזה שגדלתי בקיבוץ, עד היום חקוקים לי זכרונות הטיולים בגבעות והפסיעה בין צמחי הבר הארץ ישראליים.

הטיפוס על הר תבור עם כל התלונות, ההליכה המטורפת לצוק ארבל והירידה משם לכינרת ואז הקפיצה למים הקרירים.

נוף ילדותי.

תמיד הרגשתי מחוברת לטבע, למרות החיים בין תל אביב ניו יורק וירושלים, תמיד בחיפוש אחר השקט והחיבור הלא מוסבר.

לשבת בשקט בצפייה על המכתש או על ים המלח מכביש ערד, המונפור, הר טייסים, שדה בוקר ועוד ועוד

אתמול ישבתי בלילה עם ידיד בהר איתן (כן אתה מפורסם חחח) השעה 22:00 אויר קריר של הרי ירושלים זריחת ירח ונוף עוצר נשימה, לא רציתי ללכת.

באחד האתרים החברתיים פתח חבר בלוג וביקש מכל אחד לכתוב את היום המושלם שלו.

זה היה שלי:

בוקר קריר, ערפל מכסה את פסגות ההרים, קרני השמש בוקעות מבין הערפילים וטיפות הטל מתחממות בתוכן.

טלפון, זה הוא

מבקש שאתלבש ואגיע לשדה בקצה המושב

מסוק ממתין והוא עומד לצידו

חיבוק ארוך וחם ללא מילים

הוא מושיט לי יד ועוזר לי לעלות

מתיישב לצידי ואוחז בידי

המסוק עולה בין הערפילים וקרני השמש לצידנו

שקט מחשמל

חום ידו זורמת דרכי

הוא מחייך 

תחתינו הרי ירושלים בואך מדבר יהודה

מנמיכים לכיוון ים המלח

השמש עדיין בתחילת דרכה מערבה

הים נוצץ

מנמיכים

ניתן כמעט לגוע במים

גבישי המלח, מצדה, המצוק, המפעלים

פנייה חדה ימינה

מטפסים חזרה

המדבר פרוש תחתינו

והנה ארץ בראשית, המכתש באופק

נוחתים למרגלות הר ארדון

השולחן ערוך והאוכל מוכן

רק שתינו

כוס יין, אוכל משובח ורוח המדבר

הוא לוקח את ידי, אני אחריו

עומדים, המכתש פרוש לרגלינו

הוא מסתכל בעיני, הוא יודע

זה היה היום המושלם בחיי

אז צאו לכם למרחבים, 

היפכו כל יום ליום מושלם