שונאי מכבי תל אביב ואני ביניהם, שצפו במשחק במוסקבה במוצאי החג היטלטלו בין תחושת שמחה לאיד לבין רחמים על הקבוצה בצהוב (מיותר לציין כמובן שהשמחה לאיד ניצחה....). אבל למרות התצוגה המביכה של האימפריה התל-אביבית ויותר מכל, נדמה שבסופו של דבר ניוותר גם השנה וחצי תאוותנו בידינו, ונסכם את עונת הכדורסל כאכזבה.

יש שתי אסכולות מרכזיות בקרב שונאי מכבי, המקלים יסתפקו בכישלון של הקבוצה בזירה האירופאית, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב. החלום הרטוב של המחמירים לעומת זאת מורכב מהגעה של מכבי לגמר היורוליג והפסד בשנייה האחרונה, רצוי מסל עצמי, סל של שחקן מכבי לשעבר או אפילו קליעות עונשין כתוצאה משריקה שגויה של שופט. מה לעשות, ככה אנחנו, קטנוניים וצרי עין. אחרי עשרות שנים בהן פמפמו לנו ללא הפסקה שמכבי היא הקבוצה של המדינה, שימון מזרחי בחש במוסדות הכדורסל האירופאים וקנה כל ישראלי שידע לעשות צעד וחצי, רפי גינת הרעים בקולו די-פנס בכל יום חמישי ושאר הקבוצות הישראליות נאלצו להסתפק בפרורים, נראה שהגיעה סופה של תקופה. כשפיני גרשון ודיוויד בלאט עושים לביתם באירופה, פנאן ומזרחי בדרך החוצה ואת הפרקט ביד נוקיהו מאיישים זרים תמוהים כמו יירטין ויאסאיטיס אין פלא שמכבי נראית מבולבלת ובעיקר לא מפחידה כפי שהתרגלנו. וזה טוב, אבל לא מספיק טוב.

מכבי אמנם הפסידה השנה במלחה אבל בנקודה בלבד והיא הפסידה יותר מאשר הפועל ניצחה. את הגביע הצהובים כבר לא ייקחו השנה אבל תהיו בטוחים שאחרי סיום הקמפיין האירופאי, דבר שיתרחש קרוב לוודאי כבר מחר, מזרחי ושות' ישנסו מותניים ויצאו לקרב על התואר היחיד שנשאר השנה – האליפות.

כמי שהורגל בשנים של תסכול אני לא יכול אפילו לקוות שהפועל תיקח דאבל השנה. אפילו השנה, כשמכבי נראית כמו שהיא נראית וי"ם לעומת זאת לא מפסיקה לנצח ואפילו התחזקה בהוראס-האיש-שלנו-למאני-טיים-ג'נקינס, קשה להאמין שהפועל יכולה לנצח בתל אביב. לתת פייט, אולי, להפסיד בכבוד – גם, אבל לנצח במשחק אחד על האליפות? ביד אליהו? גם האופטימיים שבשונאי מכבי יודו שזה כבר יותר מדי. כמו שאומרת הקלישאה, הפועל מפסידים כבר בשער הגיא, אז בואו נסתפק בגביע ובכך שמכבי לא מגיעים לפיינל פור. לקחת גם אליפות? לא צריך להיות חזירים כי אז זה יקלקל לנו את הריטואל השנתי של סיכום העונה שגם הפעם יתמצה ככל הנראה למילה אחת – אכזבה.