לפעמים אני תופסת את עצמי עם רצון מאד חזק ללבוש משהו גרנדיוזי. הרצון העמוק הזה אינו נובע מסגידה לתשומת לב מהסביבה. מבחינתי הבגדים הם הביטוי הכי יעיל להרגשתי הפנימית, למצב רוחי, ולדמות שאני רוצה לעטות באותו היום (והרי כל אחד מאיתנו עוטה כל הזמן מסכה :)).

הרצון להתגנדרות נובע מהשאיפה שנדמה שהינה משותפת לכולנו: הרצון להגיע להרמוניה ולשיווי משקל בין העולם הפנימי שלי, לבין ההוויה הפיזית של מראה גופי. זה מצחיק, אבל החוויות הכי טובות שלי, תמיד קשורות למראה מסוים שאהבתי לעטות על עצמי באותו הרגע, ולכן הרגשתי טוב עם עצמי ונתתי לעצמי ליהנות יותר. מחשבה זאת מובילה אותי לשאלה מעניינת: אם רוב הנשים רואות ביום החתונה את היום המאושר בחייהן, ורוצות ללבוש שמלה לבנה נסיכית ולהראות הכי זוהרות, האם זו ההשתקפות של פנימיותן? אם כך הדבר, הרי שכולנו נסיכות בפנים (מה שנכון), וכנראה שהיינו מאושרות יותר אם יכולנו להתהלך במלבושים נסיכותיים כל היום.

אני מאד מקנאה באנשים שיכולים להרשות לעצמם להתלבש איך שהם רוצים, כחלק משגרת חיי היום יום שלהם. הפריווילגיה הזו שמורה לאנשים מאד מאד עשירים, או לאנשים בתחומים מאד מסוימים. החברה היא מאד שיפוטית, וכל סטייה של אחד העם מהנורמה, מביאה לתגובות ממש לא מפרגנות.

אני מתפעלת כל פעם מחדש מהתלבושות הנהדרות שהיו במאות קודמות (לפני הג'ינס של CK וכל הסגידה למינימליזם). אך יחד עם זאת, אף פעם לא היה את מרחב החופש היצירתי בעיצוב שיש היום לשלב בין סגנונות כל כך רחוקים. בשנות השמונים של המאה הקודמת, כל תחזיות האופנה דיברו על כך שבשנות ה2000 כולנו נתהלך עם בדים מטאליים וגזרות ישרות. בעשור האחרון לא הומצא שום דבר מהפכני (חוץ אולי מהנעליים המופתיות של אלכסנדר מקווין), וכל סגנונות המאה ה20 נטחנו עד אינסוף. ברור לי שלא ניתן למחזר מאות נהדרות קודמות כגון 19 או 18, כיוון שמדובר בגזרות הרבה ויותר מסובכות, עם הרבה יותר בדים, משהו שהמתפרה בסין תיבהל רק מלראות :).

על השובל הפומפוזי הזה עבדתי יום וחצי בסופ"ש האחרון: 5 מטר בד, 2 מחטים שבורים, מחסור של 3 שעות שינה והרבה עונג מהתוצאה.

מה אני לובשת: חצאית/שובל - נתפרה על ידי, בגד גוף - טוונטי פור סבן, חזיה - Le Mystere, מחוך - חנות רנדומלית בנחלת בנימין, נעלי וודג' - טופשופ, צמיד- מנגו, שרשרת בתור צמיד - h&m, צילום - כפיר סיליס