שבוע הספר אמור להיות חגיגה לכל אוהב תרבות בכלל וספרות בפרט. כמי שאוהב ומוקיר את שניהם, תחילתו של שבוע הספר הוא סוג של חגיגה בשבילי . אני נכנס לחנות הספרים האהובה עלי לחפש כותרים שנעלמו להם מזמן והופיעו לקראת השבוע החגיגי וכמובן, איך אפשר בלי , הולך להנות מהאווירה בכיכר רבין.

יש משהו מלבב בחגיגת הספרים הגדולה הזו ובכמות האנשים המסתובבים להם בחנויות ובכיכר כאשר הם יוצאים עם שקיות מלאות מכל טוב. אז אם הכל טוב ויפה כל כך , למה אני מרגיש יותר מועקה משמחה ?

אולי מכיוון שאנחנו פחות ופחות עוסקים בספרים ובמילה הכתובה ויותר ויותר מתייחסים לספרים כעוד פריט ריהוט שטוב שיהיה בביית. מה כבר לא נאמר על מבצעי הספרים שבשבוע חגיגי שכזה , הופכים פשוט בלתי נסבלים. קנה אחד וקבל שניים חינם , קנה שלושה ספרים ב 99 ש"ח ועוד ועוד מבצעים. ספרים על פי משקל ולא על פי איכות . הביקור בכיכר רבין משאיר תחושה דומה. ספרים בכמויות וערמות שלא משאירים שום מקום לאינטימיות שכל כך נדרשת ביין אדם לספרו.

לך תחפש את הספר החדש של אתגר קרת או דוד גרוסמן , אין לך סיכוי למצוא. תעבור בדוכן ותקנה על פי קילו.

מה שמעסיק אותי יותר מכל בשבוע שכזה, הוא אייך מטפחים את היותנו עם הספר מחד, בלי להפוך את זה לחגיגה זולה שלא משאירה הרבה כבוד לספר ולסופרו מאידך .

בשבוע בו רבים מאיתנו התעקשו לא לקנות גבינת קוטג' , אני הקפדתי לקנות את דון קיחוטה ומורה נבוכים במחיר מלא וללא מבצעים, זו הייתה המחאה הקטנה שלי.