בעת שקיעת השמש החמה שצבעה האדמדם להפליא בכיוון הדרום שבגינה הגדולה בעומדי כאן  ורואה את יופיו של הצמח מרווה מרושתת שהיא בעל עלים שעירים דמוי לב ופרחים שצבעם נע בין לבן ורדרד לכחול חיוור.

צמח המרווה מוכר מזה אלפי שנים למרפאים בתקופות שונות בהיסטוריה האנושית.

כיום כבר ידוע כי מחסור באומגה 3 תורם להתפתחות מחלות כמו אלצהיימר, הפרעות קשב וריכוז, הסתיידות עורקים, מחלות לב, סוכרת, פרקינסון, דלקת פרקים, דלקות מעיים ועוד. עוד ידוע כי המזון שאנו צורכים אינו מכיל מספיק אומגה 3. ועל כן אנו זקוקים לאומגה 3 ממקור חיצוני.

המרווה אף מוזכרת בכתבי הרמב"ם והייתה בשימוש כבר מימי הפרעוניים.

פירוש שמה הבוטני של המרווה, סלביה, (Salvia) הוא להציל או להושיע. גם בערבית זכתה המרווה לשם אצילי "מרימיה"- הנגזר משמה של מרים, אמו של ישו. המסורת גורסת כי מרים וישו ברחו מעיר מולדתם, בית לחם, משום שפחדו מזעמם של חייליו של המלך הורדוס.

הימים היו ימי קיץ חמים והאם ובנה, מיוזעים ורעבים, חיפשו מעט צל ומקום שיתאים למנוחה. במנוסתם נתקלו בשיח מרווה משולשת, שיח בעל עלים כסופים וריח נפלא. מרים השכיבה את ילדה בצל השיח, קטפה מעליו וניגבה בהם את פניו הלוהטים.

ריחה המתוק והמשכר של המרווה החיה את נפשה ואת נפשו של הילד הקט ומרים בירכה את השיח. מאותו יום זכתה המרווה לשם המחייב "מרימיה מבורכה" - מרים המבורכת.

מקומה של המרווה לא נפקד גם משורשיה המיתיים של היהדות. חוקרי טבע ארץ ישראלים קשרו בין שם הצמח, מרווה, לבין הר המוריה. יש מי שטענו שמקור צורתה של מנורת שבעת הקנים מסמל את צורתה של המרווה הארץ ישראלית.

המצרים הקדמונים השתמשו במרווה להבטחת הפוריות. בתקופת יוון העתיקה דיווח דיוסקרידה כי תמצית מים רתוחים של צמח המרווה, גרמה לעצירת דימום של פצעים וחתכים וכן למניעת צרידות ושיעול.

בתקופת הרומאים דיווח פליני על המרווה כצמח המשפר זיכרון. כבר בתקופת יוון הקדומה, צוטט היפוקראטס כמי ששאל "איך יכול אדם למות אם מרווה גדלה בגנו?"

במרווה המרושתת לשטיפת עיניים ובתעשיית הבושם.

מנהג ששורשיו בימי הביניים הוא לשרוף עלי מרווה על גחלים כדי לחטא את  הבית במיוחד שהיה בו חולה,

יש השמים עלי מרווה בנעלים  לחיטויי.

קריאה מהנה

ציונה