0
ויפה שעה אחת קודם
עמי הסתובב הלוך ושוב ברחובה של עיר. היתה זו אחת מן השעות הקטנות של הלילה שהתכונן להיפרד לשלום ולפנות מקומו לשחר הערפילי. ליד אחת החנויות שחלון ראוותה הוסתר על ידי תריס נעול, נתקל עמי בערימת עתונים מהוהים ערומים זה על גבי זה ללא סדר. משהו לא בסדר כאן, חשב בליבו, וכשהתקרב להתבונן נתקלו רואותיו בזוג נעליים הפוכות שהציצו מבעד לאנדרלמוסיית העיתונים. עמי שהיה טרוד בבעיותיו האישיות לא נתן דעתו אותה שעה לחקור ולבדוק לעומק את מראה עיניו. שוש היא זו שמענה את נפשו כבר מספר שבועות. מופיעה בדמיונו בכל שעות היממה ומונעת ממנו להתמקד בעבודה בימים ואף מדירה שינה מעיניו בלילות. שוש היתה עובדת זוטרה בסניף הבנק אותו ניהל. הוא אהב לזמן אותה ללשכתו ולשמוע את הערותיה שהיו לרוב מעניינות... נו, אל ישלה את עצמו, בעיקר אהב לראות את חמוקי גופה כשניכנסה אליו די מהוססת, וסבבה את שולחנו הענק כשהיא מפזרת בחדר ארומת בושם משכרת. האם זו אהבה, שאל את עצמו, או סתם תאוות בשרים?... ובלילות, בשוכבו ליד אשתו פחד לעצום עיניים ולהירדם, שמא יפלוט את שמה של שוש. עליו לשים קץ למצב המביך והבלתי נסבל הזה. עליו להחליט אם לעזוב את אשתו עליזה לצמיתות ולהיצמד לשוש, או רק להיפרד לזמן מה...או...נו,מה או...אבל אין דרך אחרת...הרי כל דחיית החלטה רק תביא אסון גדול יותר. עליזה, לאחר שיצא אותו ערב בתום "כוכב נולד" מבלי לומר מילה, תפגוש אותו בוודאי בפתח הדלת כשיחזור עם שחר, ותחרוש בו ותחרוש בו עד שתגלה את האמת. הרי כך היא מצליחה לעשות תמיד... עדיין לא מאוחר וטובה שעה אחת קודם... אולי הוא יכול... עמי גירד בראשו... כן, מה הוא יכול?...לנסוע לחופשה עם עליזה אישתו לאיזה מקום בסוף העולם...להשתכשך במימי איזה חוף נידח שיד אדם לא השחיתה עדיין ולהתפלש איתה בחול הזהוב... ו...ולשכוח את שוש!... הוא זעק זעקה אילמת ותוך כך ניער את ראשו בפראות... שוב עבר בפעם המי יודע כמה ליד אותה ערימת עיתונים זרוקה ליד תריס חלון הראווה של אותה חנות. הפעם היכתהו המחשבה כבמכת ברק... דבר לא השתנה כאן. הוא עובר פעם אחר פעם ודבר לא משתנה. תנוחת העיתונים קבועה והנעליים הבלויות שכובות באותו מצב... לפתע תקפה אותו בהלה נוראה. הוא נחפז לאותה ערימה, הרוח החמה המעלעלת בין דפי העיתונים באה לעזרתו והקלה עליו להניף אותם במחי יד אחת. לעיניו הנדהמות התגלה איש מצונף כולו, פניו שמוטות בין זרועותיו והוא אינו נע ואינו זע. הומלס, הירהר עמי וניסה לנערו. תחילה בקצה נעלו. דבר לא קרה. הוא נרכן והפכו. פניו ניגלו. פיו ועיניו היו פעורים לרווחה. אין כבר מה לעשות, האיש מת... לאחר שטילפן למד"א והוא ניפנה שוב להרהורים, פילחה בקרבו מחשבה מטרידה. הרי קרוב לודאי שלו שכב האיש כאן כבר אמש, בסגירת החנות, היו הבעלים או עוזריו מגלים אותו... זה קרה באחת משעות הלילה. אולי סמוך לתחילת סיבוביו... ואילו, כן, אילו היה כבר בסיבוב הראשון קורא לעזרה, אולי שעתו של הברמינן המסכן היתה יפה יותר .... עמי התיישב על ספסל רחוב קרוב והמתין לאמבולנס כשמצפונו החל עובד שעות נוספות. שוש ועליזה נעלמו ממחשבתו... טוב, לפחות לפי שעה... |