השבוע הלכתי קודר. טוב, גם עכשיו אני לא ממש מודה. אי אפשר גם ממש לכנות זאת דיכאון - זה רגש בלתי מוסבר של ריקנות, אי הבנה, שאיבת מוח וצורך דחוף במילוי מצברים - פיזיים ורוחניים. ובכן, השבוע הלכתי לי בקדרותי לחנות ספרים. זו חנות שתמיד מסבירה לי פנים. המוכרת הפכה זה מכבר למכרה וממכרה לידידה ומידידה לחברה של ממש. גם המוכרות האחרות הפכו עם הזמן לידידות אף מצאתי בהן בנות שיח נעימות למדי. חנות הספרים מצויה בדרכי מהבית אל השוק ותמיד ניתן לעצור בה ולמצוא מרפא לתחלואי הנפש השונים. לשאוב כוחות מחודשים או לפחות לשתף את אוזלת הכוחות עם גיבורים אחרים. האלה מהספרים. - "שלום!" האירה לי נגה פניה כהרגלה, "מה שלומך?" - "שורדים..." עניתי בחיוך רפה. - "אתמול זה היה יותר טוב!" - "היום קמתי שאוב כוחות להפליא... כאילו בזמן שישנתי דאגו לי לשאיבה מרוכזת של כל המחשבה והרגש" בין השיטין היא הושיטה לי ספר של חיוכים, תוך שהיא מטפלת בלקוח. ספר נעים, מעורר חיוך... אבל זה לא מספיק. הרגשתי חנוק מצד אחד וריק לחלוטין מצד שני. לא יכולתי לשאת אפילו את החיוכים הפשוטים שהעליתי כשרפרפתי בספר החיוכים הנחמד הזה. - "זה לא מה שיעזור לי עכשיו..." אמרתי. "אני צריך משהו שימלא אותי מחדש. משהו שיתמיה אותי, שיעורר אותי... אני רדום למדי קוגנטיבית..." היא חשבה רגע קט ואז, לאחר כמה התלבטויות, הוציאה לי ספר מקסים אחד ואמרה לי שאולי זה יעזור לי קצת.
מותו ומותו של קינקאס-שואג-מים מאת ז'ורז' אמאדו הספר נכתב במקור בפורטוגזית בשנת 1959 ונחשב נדיר במקצת. אבל אני יכול להבטיחכם נאמנה שאם תשימו את ידכם עליו לא תצטערו לרגע. התקציר מאחורי הספר מתאר אותו כך: קינקאס, הגיבור הראשי בספר, הוא גוויה, ולא ברור אם זה לה מותה הראשון, השני ואולי אפילו השלישי. בגלגולו הראשון היה ז'ואקים סואריס דה קוניה פקיד ממשלתי נכבד וחמור סבר, בעל כנוע ואב אוהב, עד שיום בהיר אחד הוא פורק כל עול והופך להיות קינקאס-שואג-מים, מלך היחפנים של באהייה. בליל השימורים למת נפגשת משפחתו של ז'ואקים עם חבריו של קינקאס. המשפחה מנסה להשיבו לחיקה ולמעמדו הקודם, ואילו החברים גוררים אותו עמם אל הילולת חיי הלילה. את מותו ומותו של קינקאס-שואג-מים כתב ז'ורז' אמאדו בשנת 1959, והוא נחשב לאחת הפנינים ביצירתו. כמו ברועי לילהודונה פלור ושני בעליה שנכתבו אחריו, מתוארים בו בהומור ובחיבה רבה עיר מגוריו של המחבר, אורח החיים של אנשי השוליים שבה וההתנגשות בינו לבין ערכי הבורגנות. התקציר הזה מתאר טוב - טוב מדי אפילו - את מהלך הספר. אבל בכל זאת אם יורשה לי לומר כמה מילים משלי על הספר... בקינקאס-שואג-מים יש משהו המטשטש בין מציאות ודמיון. הכל יודעים שהם לוקחים מת ואף על פי כן הכל מתייחסים אליו כאל חי. כל הדמויות בספר סטריאוטיפיות. הן המשפחה המכובדת והבורגנית והן החברים הריקים והפוחזים. אבל אין דמות יותר סטריאוטיפית מהמת עצמו. הן בחייו והן במותו. הוא מתגלה כאדם שאוהב את החיים הריקים אבל סנטימנטלי להחריד. אוהב חופש, לגלגן, נהנתן וחרמן - שמטפל בילדים במסירות כה רבה. אמנם המחבר מנסה לחבר אותנו דוקא לצד האפל של העיר, לריקים ופוחזים - אך טובי הלב, בניגוד לבורגנים המכובדים נטולי הרגשות. ודבר זה לעצמו פסול הוא בעיני. אבל הצורה המשעשעת בה הוא מעביר את הביקורת הזאת כל כך נוגעת ללב וכל כך מצחיקה עד שאין לעמוד בפני חינה, אפילו אם הינך מחבב דוקא את הצד המבוקר באופן שיטתי מתחילתו של הספר ועד סופו. מומלץ בחום!
אה... ולשאלתכם - כן. זה שיפר את מצב הרוח. :-) |