ההתאכזרות האמריקאית כלפי האסיר היהודי יונתן פולארד הגיעה למימדים שקשה להבינם. אחרי עשרים ושש שנים בהן הוא נמק בכלא האמריקאי, אי-אפשר להניח לו לצאת לכמה שעות כדי לסעוד את אביו על ערש דווי?!?! אי אפשר לתת לו אפילו ללוות אותו לקבר ישראל?!?! העולם מלא במעשים אכזריים. כמעט לא חולף יום ללא דיווח חדשותי מזעזע מעוללות האכזריות האיסלאמית. אבל שמדינה נאורה, הנחשבת לסמל הנאורות, תתאכזר כך לאסיר מסכן?!? קשה להבין. מי היה מפסיד משהו לו היו מרשים לו לצאת לכמה שעות כדי לראות את אביו הגוסס, או לפחות לבכות על קברו הפתוח? — למה? למה לנהל את מאבקי האגו האמריקאי על גבו השפוף של אדם כל-כך מסכן? איזו עוד הוכחה צריך בכדי להבין שההתאכזרות לפולארד חצתה את כל הקווים האדומים, מאשר העובדה שאפילו הקיצוניים שבין אנשי התקשורת השמאלנים בישראל גינו במילים קשות ובוטות את האכזריות האמריקאית. כאשר גם אנשים הנוהגים בדרך כלל להאשים בכל הצרות רק את עצמנו, מגנים בצורה כל כך תקיפה את האכזריות שגילה ממשל אובמה, סימן שאי אפשר למצוא לזה שום הצדקה. יחד עם זאת נדמה, כי האחרונים שראויים לגנות את ההתאכזרות לפולארד הם אותם אנשי תקשורת ישראלים, הממלאים פיהם מים לנוכח ההתאכזרות בחולים ובזקנים השוררת במדינה ממש בימים אלו, בהם המערכת הרפואית מושבתת בשל השביתה הכללית שהוכרזה על ידי הסתדרות הרופאים. וכי מה משמעותה המעשית של שביתת הרופאים אם לא התאכזרות מכוונת לחולים ולקשיי יום? — ובכל זאת, ההתאכזרות לפולארד היא זו שמוציאה אותם משלוותם, לא ההתאכזרות לנפגעי שביתת הרופאים. חולים הממתינים שבועות וחודשים ארוכים בתור לבדיקה או לטיפול חיוני, לא מקבלים את השירות הרפואי לו הם מייחלים — ונאלצים להזמין לעצמם תור חדש. חולים שהתכוננו נפשית, הם ובני משפחותיהם, לניתוח, שאמור היה להתבצע השבוע — יאלצו לעבור שוב את כל שלבי החרדה והציפייה המתוחה. חולים שקשה להם להירדם בלילה מרוב כאב וסבל, לפעמים עם שבר פתוח, יצטרכו לעבור עוד לילות ארוכים של חוסר שינה, עד שיקבלו את הטיפול הרפואי הדרוש. ניצולי שואה קשישים ולמודי סבל, שחלק ניכר מסדר יומם מושתת על ביקורי רופאים וקבלת טיפולים רפואיים במרפאות ובמכונים רפואיים, נדחים הלוך-ושוב כאילו היו בובות משחק בידי המערכת הרפואית השובתת. אמנם כמו בשביתות האחרות הפורצות במדינה מעת לעת, גם שביתת הרופאים מתקיימת בגיבוי של יח"צנים מוכשרים, העושים כל שביכולתם כדי להטיל את האחריות לסבלם של החולים על פקידי האוצר שלא נענים לדרישותיהם, אבל אחרי הכל, כל אחד מבין, כי חובתו האלמנטרית של הרופא היא לתת לחולה את כל הטיפול הרפואי, וכשרופא מסרב לעשות שליחותו — תהיה הסיבה אשר תהיה — הוא הגורם הישיר לסבל החולה ולא משרד האוצר. שביתת הרופאים, או ליתר דיוק, התעמרות הרופאים בציבור החולים נמשכת כבר חודשים ארוכים (אם כי, מסיבות השמורות איתם העדיפו הרופאים "להעניש" כל פעם קבוצת חולים אחרת ולא להשבית בבת אחת את כל המערכת) — ורק כשהאמריקאים מתאכזרים לפולארד, פתאום התקשורת הישראלית מתעוררת לדבר בשם הרגש האנושי. איפה הייתם עד עכשיו? וכי דמו של פולארד סמוק יותר מדמה של אותה קשישה מסכנה שנפלה ושברה את אגן הירכיים ונאלצת לעבור ייסורי תופת בהמתנה לסיום השביתה בחדרי הניתוח? כאילו לא די בכך, ממש בימים אלו "חוגגת" התקשורת את מחאת ה"התאכזרות" לצרכני הקוטג´ המסכנים, הנאלצים לשלם למעלה משבעה שקלים לגביע קוטג´, במקום חמישה שקלים, או מקסימום 5.15 ש"ח, שומו שמים. עשרות אלפי חולים מסתובבים במחלקות בלי לקבל טיפול רפואי הולם; עוד עשרות אלפי חולים אחרים שהיה להם תור במרפאות חוץ ובמכונים שונים, נותרו בבית במפח נפש; מי יודע כמה אלפי בני משפחות החולים נאלצים גם הם לסבול את מחיר השביתה — ובמקום שהתקשורת תנצל את כוחה העצום כדי להתריע נגד עצם השימוש שעושה המערכת הרפואית במנגנון השביתה, הכל מתגייסים לקלס את כוחה הנפלא של ההתארגנות הציבורית שיצאה למאבק חסר פשרות ב...מחיר הקוטג´. לא צריך דמיון מפותח מדי בכדי להעריך, כי לו כלי התקשורת היו מתגייסים לגנות את ההתאכזרות לנפגעי שביתת הרופאים באותה עוצמה שבה גינו — ובצדק — את ההתאכזרות לפולארד, סכסוך הרופאים היה נפתר ביום אחד. אם התקשורת הישראלית היתה מעניקה גם לנפגעי שביתת הרופאים את התמיכה האדירה שנתנה לגיבורי לוחמי הקוטג´ — ההסתדרות הרפואית היתה מעזה להכריז על שביתה?
|