*

מי חשב שפגישת מחזור היא אירוע כל כך טעון? ■ מן הסתם, התלמידים שלא הסכימו לבוא בשום פנים ואופן למרות שהם גרים ממש קרוב לאירוע ■ ולעומת זאת היו אחרים שתפסו מטוס ובאו במיוחד מחו"ל ■ האם אתם הייתם רוצים לראות את החברים שלכם מהתיכון? ■ האם אתם מוכנים להראות את עצמכם לחברים שלכם מהתיכון? ■ האם אתם גאים במי שהפכתם להיות? ■ מחזור ע"א של גימנסיה הרצליה התכנס השבוע, אחרי 28 שנים

*(הקליקו על תמונת המחזור פעמיים ותגדילו לענק)

לא ייאמן באיזו קלות אני יכולה לדלות מזכרוני את שמה של פילגשו של אנרי השני (דיאן דה פואטייה) מלך צרפת בתחילת המאה ה-17, בעוד שאפילו באיזו כיתה הייתי בתיכון אני לא מסוגלת לזכור. מה מאוד התפלאתי, שבכנס המחזור שלי שאירע השבוע, הוגש לי אחר כבור התג: "מיא עשת - יב"2", בעוד שאני הייתי משוכנעת שלמדתי ביב" 5, או שמא 8. כי חבריי למדו שם, או שהיתה זו ז' 5, או ט' 8, כיתות שביניהן נדדתי, או הונדדתי, או סולקתי, או גורשתי, או הוגליתי - בשל הפרעותיי, התפרעויותיי או מופרעותי - כל אותן סיבות גם יחד שגרמו לי מלכתחילה להפעיל את המחיקון המופלא שבראשי, שגרם לי לאדות מזכרוני את כל שנותיי המהוללות בגימנסיה הרצליה, שהסתיימו בשנת 83' עם מחזור ע"א.

התחלנו בערך 400, בחטיבה, מכיתה ז' שבה הגה מישהו בעיריית תל אביב את הרעיון השוס של האינטגרציה, לאמור: בואו ניקח את הילדים הכי עשירים בארץ, שגרים בצפון תל אביב, ואת הילדים משכונת התקווה, שבמקרה גם היו 100% מזרחים, ונכריח את קבוצה ב' לנסוע שעות ביום באוטובוסים לבית הספר של קבוצה א' ובחזרה, ונראה מה ייצא מזה. הצטרפו אלינו נערי הפנימייה הצבאית, שהגיעו בעיקר מערי הפריפריה וגרו בבסיס הצבאי בגלילות. אלה היו פחות מחמישית מהמחזור - ויחד נוצר תמהיל... אהממממ... לא מהמם. מכוכבי הפנימייה אגב ניפקנו את תא"ל אריאל קארו, קצין מודיעין ראשי, ואת סגן מפקד המחוז הצפוני במשטרה, ניצב זוהר דביר-דוידוביץ. אבל מי הם לעומת כוכב נולד אחד?

עו"ד חיים בן חיים, עדי דורון, עו"ד רם תורן

  
בגימנסיה משל להלכה באותן שנים כרמי יוגב, מנהל מיתולוגי ומבוקש לראיונות בתקשורת, שהיה שליט-בובה חייכן ונוח יחסית לבריות אך לא עשה דבר פרט לניצוח על אסיפות משמימות של 'חבר הנאמנים', שהיו כל מיני זקנים חנוטים ומשומרים, בעוד שבמוסד התנהל משטר אימים תחת שרביטו של בן ציון שוהם, סגן המנהל. זה דקדק בקלה כבחמורה, בעיקר בענייני תלבושת, תסרוקת, עדיים וציפורניים - שהם כידוע עניינים קריטיים להתפתחותו הנפשית והשכלית של הילד שחבל"ז, בעוד שעניינים כמו טיבם של המורים בני ה-200, ושמי שמלמדים מתמטיקה אכן יידעו על מה הם מדברים ושהתלמידים יבינו ויקלטו - נחשבו שוליים לגמרי. למשל ורד ספיר מי"ב 1, היום סוכנת אמנים, שיום אחד, בנוסף לשלל צבעי ציפורניה גם החליטה לצבוע את שערה המתולתל בוורוד, בימים שעניין טריוויאלי זה לא היה מקובל כלל, הושעתה לחפיפה סיזיפית עד שיירד הצבע.

י"ב 5 על מדרגות הגמנסיה

זה - היה ייהרג ובל יעבור, אבל שהמורה לתושב"ע לא יעביר שיעורים שלמים בבדיחות קרש, ושתלמידים בעלי פוטנציאל לא יתעו ימים ארוכים במסדרונות האינסופיים ויזכו לזימוני הורים - שישמעו שוב ושוב שלילדיהם יש המון פוטנציאל לא מנוצל - אלה נחשבו פרפראות. כשאותו מורה מיתולוגי לתושב"ע היה שואל את ענת רונן מי"ב 1, למה היא עומדת מחוץ לכיתה בבואו, ולא יושבת בתוכה, כמקובל, נהגה לענות לו: "אתה במילא תוציא אותי מתישהו, אז אני חוסכת לך". תמיד בצהרי שישי היו מתאחדים על הספסל החורק מחוץ לחדרו של הסגן שוהם כל מופרעי העולם, חרדים מי יותר ומי פחות מנזיפתו השבועית. ולשם מה? למען היוקרה המפוקפקת ללמוד ב'הגימנסיה'. לא פלא שרבים כל כך הדחיקו את השנים האלה.

רק כמה מורות היו לנו בשכם ועמורה, שבאמת ראו במקצוען שליחות. גם הן, התברר אחרי שנים - כשהוזמנו לכנס המחזור, די סבלו ממפעל הציונים של גמנסיה הרצליה. התקשו, למשל, לגרום לנו להתפעם מיופיו של זלזל שצנח, נוכח צניחת עפעפיהם של התלמידים למודי הסבל והתחמון, שרק רצו לחזור הביתה בשלום עם עשיריות בבגרות ולהמשיך אוטוסטרדה ללימודי משפטים. נילי ציוני למשל, המורה לספרות, היתה רק בת 23, ילדה, כשהתחילה ללמד אותנו, בני ה-16, ובכל זאת זכורה לי כאחת היחידות שבשיעוריה הצלחתי להמריא על כנפי הדמיון והגאונות של גדולי העולם ולעשות מה שאמורים (לדעתי, רק לדעתי החריגה) לעשות בבית הספר: לחשוב. לימים, היא מספרת, הפכה אף היא, ממש כמוני, תלמידתה, למורדת, ללוחמת עבור זכויות המורים במסגרת ארגון המורים העל יסודיים.

 עודד סלע ודודי לנדאו, המארגנים

ופתאום קלטתי, שכשם שגיל ההתבגרות הוא תקופה של בלבול ומשבר זהות ואי נחת עד דיכאון וכאב, כך גם אמצע העשור החמישי (אנחנו היום בני 46) היא תקופה משברית קלאסית. ואמנם נכון שאנשים באים ומציגים רשימת מלאי יפה, של מקצוע 'מכובד' כעורכדינים כאמור, נשואים פלוס 2-3 (חלילה לישראלים להסתפק בילד אחד), אבל רק הם יודעים על השחיקה הבלתי נמנעת, העייפות, התחושה של חוסר תוחלת, השאיפה של רבים - במקצועות רבים - להסבה מקצועית, השחיקה גם בנישואין, השעמום, הבגידות (זה לא אתם, זו הסטטיסטיקה. רק על מחזור ע"א היא פסחה), הדיכאון, הפחד מההזדקנות, מבגידת הגוף, ההרגשה של - זה הכל? זה כל מה שיש בחיים האלה? ההכחשה, הטיפול, הכדורים נגד דיכאון, ההשלמה. או שלא. ולא רק אני, היו שקלטו פה ושם, בלחישה, מי שזנחו לשניותיים את הפסאדה המקובלת באירועים מעין אלה, והודו שדווקא השנים האחרונות לא היו להם קלות. בכלל לא.

מבין כ-300 שהשלימו י"ב, אולי קצת פחות, באו 170 למפגש - שזה דווקא די הרבה, לדעתי. והיה כל כך מרגש! אני עצמי הופתעתי מההתרגשות שלי ומאפקט האנטי-מחיקון שהתרחש אצלי במוח. נפלתי בזרועותיהן/ם של חברים ותיקים שהזכירו לי סיפורים מהעבר, כמו למשל איך למדנו יחד (המחברות שלי היו סחורה מבוקשת), שפשוט לא זכרתי בכלל. וככל שהערב התקדם, אומרת עינת עידה מי"ב 1, האנשים חזרו לפוזיציה הישנה שלהם, ולאותן חבורות מבצפר. אצל הבנים נדרשה כמובן הצהרת הון - הרבה יותר מאשר אצל הבנות. אלה יותר התמקדו בסקירה חודרנית זו את צורתה של זו וספרו אחת לשנייה ת'קמטים ואת הבוטוקס. למרות שממשפטים שעפו לי ליד האוזניים על ה"מתיחה שזו עשתה" ושטויות כאלה, גיליתי בורות אמיתית ובלבול בין מתיחות לבין הזרקות - שזה ממש מצער, לדעתי, בואכה החמישים! (הבורות, כמובן, לא המתיחות).

גם העלו זיכרונות ילדות מוקדמת, על "הראשון שהיו לו אדידס" (חשוב, שור בארור), ועל הראשון שהיתה לו קופסה של 64 צבעי קריולה עם מחדד (!!!) שהביאו לו מחו"ל. היום, כשכל ילדינו מגיל שש מצוידים באייפון, זו ממש בדיחה. אז זה נחשב יוקרתי לעילא. כמעט כל הבנים נשואים (כלומר טרם התגרשו), והקפידו להזכיר את אשתם בכל משפט שני. מהבנות - בערך עשר לא נישאו, למרות טוב-מראן הבולט, ויש כבר כמה גרושות ממורמרות כמוני. פה ושם נרעד איזה לב, שנתקל באהבת נעורים שהשתמרה היטב, או שמשק כנפי פרפר התנפץ אל סלע המציאות הדוקרת. כן, למרות השנים והנישואין, אנשים עוד שמרו פינה להיי-סקול סוויט-הרטס והתרגשו להיפגש. היו גם שהתאכזבו למראה אלופי נעוריהן שהכריסו והקריחו. לי כמובן לא יכול היה לקרות דבר כזה, כי אני בשנים האלה הייתי יותר מדי עסוקה בשנאה, לא באהבה.

לא, מה שהכי קומם אותי באופן אישי, וזו שריטה פרטית שלי: שמלא נעו לצפון הרחוק - לרמת השרון, להרצליה, לרעננה, התברגנו וקנו שם דירות גדולות. לא היו להם, מתברר, כל סנטימנטים לתל אביב, העיר שבה גדלו. אני חשבתי שכולם אהבו אותה כמוני ונפשם נקשרה בה. קיצר, ממש לא. הילדים שלהם כבר לא לומדים לא בגימנסיה (ברוך השם), לא בתיכון חדש, לא בעירוני ד', לא חברים בצופי החורש או בצופי דיזנגוף... הם לא מבלים את זמנם בסנטר (שנבנה כשהיינו בט') או בכיכר המדינה, ולא רובצים בחוף שרתון (הישן. ברור), או גולשים בחוף הילטון, או מעדיפים דווקא את גורדון הקל"ב כמוני וכמו בניי היקרים. התקופה הזאת עברה ונשארה רק הנוסטלגיה. וגם אולי עוד מפגש, כשנהיה ממש ממש זקנים - בעוד ארבע שנים, בגיל 50. ■