כשנקראתי להגיע  היום אל הסלון לצפות מהר בחדשות המרעישות על 'ריפוי' אוטיזם גבוה בהתאמת לגיל גילוי ה'מחלה'.

ישבתי מכווצת לשנייה וחצי מול המרקע.

הרגשתי לשבריר שנייה נוספת תחושת החמצה ואז לפני שהלב נחמץ נזכרתי כמה אני אוהבת וגאה בו ממש כפי שהוא וכמה הוא מגיע הכי רחוק שאפשר ומשאיר את כולנו מאחור.

ושאושרת קוטלר אותה אני מחבבת פלוס פלוס הפעם באופן חד פעמי מתבקשת ללכת ולחפש....כי ....את מבינה אשרת?

לאהוב נפשי אין מחלה ואם אין לו מחלה אני לא מוכנה לרפא אותו.

אשמח לעומת זאת לרפא את הבורות שגורמת לרבים  שלא להבין שהגדרות שליליות לאוטיזם ואחרים נוצרות בדיוק על ידי אמירות שכאלו.

הכוונה כל כך טובה, אבל קבלה אמיתית של הורה (לצד עבודה קשה שתשפר את כישוריו לחיים) מתחילה ביום בו ההורה מפסיק להתייחס אל שונות כאל מחלה ומפסיק לרצות ריפוי .

ביום שהוא מחליף את המושגים הללו, ריפוי, מחלה במושגים אופטימיים ...הוא מתחיל להנות מפירות ההתקדמות הבלתי נתפסת.

מביטה קדימה בשמחה ובציפיה דרוכה...דרך אגב, גם ההווה ממש ממש לא רע:))