"הפוך בה"  מאת ש. ליזרוביץ

הדרך להשמיץ מלווה בשימוש בסיסמאות נבובות, בתקווה שהתעמולה תעשה את שלה

במסגרת מאבקם של אנשי הימין בפלישת הפליטים הסודנים למדינה, והתפשטותם בשכונות עוני בארץ, נטל לאחרונה חבר הכנסת מיכאל בן ארי, כמה עשרות פולשים, והביאם אחר כבוד אל אחד ממעוזי הצפון התל אביבי, בריכת שחיה שמנוייה נמנים על מיטב אנשי השמאל הישראלים. וזאת על מנת להציב את רודפי ה"שלום" וההומניות, אל מול המציאות השחורה. כאומר להם "אם אתם מאמינים, תתמודדו!"

המהומה בבריכה הייתה רבה. למותר לציין את ההלם שאחז בבאי הבריכה, אלו המשתייכים ברובם לשמאל המצפוני, הדורש שוויון זכויות לכל אזרח באשר הוא, (ויש שיוסיפו בלבד שלא יהא חרדי חלילה) כאשר הפליטים הגיעו לבריכתם. חלק ניסו למחות, אחרים פשוט נזכרו שהם ממש ממהרים וכדאי לסיים, ויש שפשוט החלו לצעוק על אנשי הימין שהם "גזענים פאשיסטים".

ואנשי הימין שעמדו על קיום החוק האוסר אפליה, התמוגגו מכל רגע. הם היתממו בקול, בטענה שהם בסך הכל דואגים להם. "מדוע להפלות?" שאלו בקול, "האמנם לא מגיע להם להנות משחיה בבריכה איכותית?" והוסיפו: "מדוע הם צריכים למלא רק את שכונות המצוקה בדרום, אדרבה, שגם אנשי המצפון יארחו מעט את הפליטים הללו!" הוסיפו תוך שהם מלווים את הפליטים ומעודדים אותם לקפוץ אל המים הנעימים. כניסה על חשבון המזמינים.

מבלי להיכנס למעשה עצמו, כמו גם לתגובות המשעשעות של אנשי המקום, והחיוך הבלתי נמחק שפרח על פניהם של המארגנים, שהחליטו "להראות להם" לאנשי השמאל, "מה זה שוויון זכויות... " הרי שהתגלתה כאן תופעה אנושית מרהיבה.

יכול אדם לצעוק דבר המבטא בדיוק את ההפך ממעשיו, וכך להילחם ביריביו!

מחד, היו אלו אנשי השמאל המייצגים ביפי נפשם את הדרישה לשוויון, שניסו למחות על הגעתם של הפליטים, כשמולם עומדים אנשי הימין, אלה שחפצים בעצירת הגעתם של הסודנים ושלילת כל זכויותיהם, וצועקים "שוויון זכויות, שוויון זכויות". מתברר שסיסמאות יכולות לשמש לכל צד, ובמיוחד כאשר משתמשים בהן לתקוף את היריב. עשה לך סיסמה, ופעל בדיוק להפך!

זה מתחיל כבר בגיל צעיר. כשאחד מבני החבורה, נשבע בנקיטת חפץ שמעודו לא הוציא דבר שקר מפיו. והוא נושא דגל האמת, וחייבים, אבל ממש, להאמין למה שהוא מספר. רק שלאחר זמן מתברר שהלה לא מוציא מפיו אפילו בטעות דבר אמת. והסומק היחידי העולה בלחיו הוא בשעה שבטעות יוצא מפיו דבר אמת.

אך זו רק תחילת הדרך, בהמשך מגלה כל אחד, בדרך הקשה או הקשה יותר, כיצד פועלים ה"רעים", ואיך הם תמיד, אבל תמיד משווים לעצמם תדמית של הכי טובים שיש. פשוט מדברים הפוך

כך למשל מתגלים מחרחרי הריב הגדולים ביותר, כאלה שמאשימים את כל מי שלא מצטרף אליהם כ"בעל מחלוקת". וזאת בשעה שהם בוחשים במרץ, ולא בוחלים בשום אמצעי, כדי להשמיץ את אנשי האמת. כל מי שהכיר את המאבקים של גדולי ישראל במשך הדורות, זוכר את אותם שעמדו וצעקו כנגדם, האשימו אותם בכל דבר אסור, במיוחד באתן תכונות שהמאשימים לקו בהן.

אחרים המצהירים על "נקיון כפים" ואידיאלים, מתגלים (ובמידה והצליחו לשמור בסוד, הם לא מתגלים...) כמושחתים הגדולים ביותר, שמוכנים תמורת מחיר הוגן למכור את כל קניינם הרוחני, האידיאולוגי או החברתי.

מבזי הת"ח הגדולים ביותר, הם אלו שצועקים שאיכפת להם מכבוד התורה וחכמיה... והרודפים הכי גדולים של עולם התורה, היו אלו שהסבירו שבאמת איכפת להם מעולם הישיבות, ומה היו עושים בלעדי עזרתם!!!

לעיתים זה ממש מגוחך. כך יש לשם משל, אנשים העוסקים בתיאור שוטף של גדולי תורה, ודיווחים רציפים על מצבם ועיסוקם, בה בשעה שעצם העיסוק בזה, הוא נגד רצונם של גדולי התורה. כפי שהובע במפורש, אבל הם בשלהם. וכשחוזרים על השקר שוב ושוב, אין זמן להקשיב לאמת.

בפרשת השבוע, נמצאת הדוגמא הראשונה. קורח, שפיקח היה, דאב על קיפוחו, טרח להתלונן על משה רבינו בדיוק באותן נקודות בהן הוא נכשל, צייר אותו כאדם המחולל מחלוקות בעם ישראל. הוא, קורח, מי שהפך לסמל של מושג המחלוקת, הוא רודף הצדק והשלום, לימד לדורות, כיצד משמיצים. פשוט תפוס את הנקודה הכי טובה אצל יריבך, והכי גרועה אצלך, והפוך את היוצרות, האשם אותו במה שאתה יודע שהוא נקי, ואז הפכת את הקערה על פיה.

"סקופ עיתונאי תשע"א" מאת מ. שוטלנד

יומם של אנשים כה פרימיטיביים, שבתשע"א מסוגלים להביט על החרדים ככאלו שיש להצילם מיד עצמם או לכפות עליהם אורחות יושר מהג´ונגל האנושי החיצוני, מדבר בעד עצמו

באחד מימי השבוע, הזדמן לנו לשהות זמן מה מחוץ לטריטוריה. הייתה זו שעת בוקר די מוקדמת, ומתוך תנומה קלה, שמענו ממכשיר רדיו שברבר במקום, דיבורים, אודות "מרכול" במאה שערים. חיש התנערנו, זקפנו את האוזניים ויצא לנו להאזין לדיון מיוחד במינו, אודות אחד הסקופים הגדולים ביותר בתולדות התקשורת הישראלית:

באחד המרכולים אשר במאה שערים — כך נתבשרנו — הוקצתה לאחרונה קופה אחת מתוך שמונה, לשימושם של גברים בלבד. לשאלת הכתב, השיב בעל המקום, שבכך הוא נענה לבקשת חלק נכבד מלקוחותיו, מתוך רצון לתת להם שירות כפי רצונם. ללחצו של הכתב שתר אחרי איומים ואלימות, הוסיף הסוחר, שלא היו ולא נבראו כאלו, וסיים בנימה מתנצלת משהו, ששיקוליו מסחריים בלבד.

מכאן והלאה, הובאו בזה אחר זה, דברי פרשנות של הכתבים, על כך, שהמדובר בהידרדרות מסוכנת בקרב הציבור החרדי, המחדש חומרות שאין להם מקור, על חשבון הנשים וערכי השוויון ה"מופלאים" השוררים במדינת ישראל. על מנת לתת נופך בדברים, הועלה לשידור "בחור ישיבה" הלומד בישיבה "יוקרתית", שלא רק הסכים עם הכתבים, אלא עוד הכביר מילים על הזוועה שמתרחשת בציבור החרדי. מאופי המילים, צורת ההתבטאות והסלנג, ניתן היה להבין, שאו שהלה חמד לו לצון, או שאילו ראה אי פעם כותלי ישיבה טרם שנזרק ממנה, היה זה מזמן ולתקופה קצרה.

לסיכום הדברים, נשמע קולה של חברת עיריית ירושלים, העושה לדבריה את זמנה, במרדף אחרי כל מיני הרגלים חרדיים מגונים כמו נסיעה בתחבורה נפרדת וכדו´. גברת זו פתחה במסה ארוכה ומיגעת, הגדושה בהטפת הליכות מוסר ושוויון — לא רק בקרב הציבור החרדי וכלפיו — אלא לנוכח שלטונות המדינה, שלא עושים דבר, על מנת להתערב ולשים קץ להבדלות החרדית. "אסור לחשוב, שיש לתת לקהילה עצמה להסתדר כפי המקובל בערכיה. זוהי מדינת חוק ויש לה ערכים כמו שוויון ומעמד האישה, שאין להתיר לאיש לעשותם פלסתר". במסגרת הלהג הכפייתי הזה, שקומיסר בולשביקי היה מתכבד בו, ידעה הגברת למסור, ש"רק לפני מעט זמן החלו החרדים להנהיג הפרדה בחתונות!" ולאחר מכן באה תחבורת "מהדרין" ומי יודע לאן עוד הדברים עלולים להגיע.

כל אותן דקות שידור ארוכות ויקרות, ניתן היה לשמוע את המהומי ההסכמה ההדדיים, בין חבורת המתכנסים לעיסוק "ברומו של עולם". תמימות הדעים הפלורליסטית (מגוונת), הייתה מופלאה ונדירה בין כל הצדדים, שדרנים, כתבים, פרשנים, קומיסרים ו"חרדים". אידיליה מוחלטת. עוד יותר מנימת הביקורת נגד החרדים (בלי מרכאות), הדברים היו מלאים בהשתבחות עצמית והדדית, על הערכים הנעלים של שוויון ומעמד האישה, השוררים בהמון הישראלי, תוך רחמים כנים, המלווים ברצון אמיתי להציל את החרדים מיד עצמם. כך נשמע כיום תשע"א, דיון תקשורתי בנושא שיש בו זיקה לחרדים.

זה שנים רבות, שתודה לד´ יתברך, מכשיר הרדיו הינו מחוץ לכותלי הבתים החרדיים. מתוך כך, רק בהזדמנויות נדירות, יוצא לנו בלית ברירה לשמוע על מידת איכות הדיונים בתקשורת החילונית, המרחשת בחצר האחורית שלנו. נודה ולא נבוש. על כזו סאגה של טיפשות גדושה בזיוף צדקני, שרק הודות לעובדה שגלי האתר אינם מעבירים ריח, השומע אותה ניצל מהבואש האינטלקטואלי הנודף ממנה, לא חלמנו.

אין לנו ולו קורטוב של חשק, להתמודד לגופו של עניין עם כזו רמה נמוכה של דיון, באשר לזוטות והבלים, שאיש, גם מקרב לקוחות המרכול המפורסם שהנהיג את ה"חידוש המופלג", מן הסתם לא שם בהם את מעייניו יתר על המידה. מה שיש לנו לומר הוא, שקיומם של אנשים כה פרימיטיביים, שבתשע"א מסוגלים להביט על החרדים ככאלו שיש להצילם מיד עצמם או לכפות עליהם אורחות יושר מהג´ונגל האנושי החיצוני, מדבר בעד עצמו.

"כי טוב סחרה מכל סחורה"  אחד המחברים

מנסיון אישי יכול הכותב לחדד את הצד הלא כלכלי של הענין. מובן שספר שהוא מיותר — הוא מיותר. אבל ספר נחוץ, אינו נמדד לפי קצב מכירתו

במוסף "יתד השבוע" עש"ק שלח דובר אודות כדאיות הדפסת ספרים ומימונם. מנסיון אישי יכול הכותב לחדד את הצד הלא כלכלי של הענין. מובן שספר שהוא מיותר — הוא מיותר. אבל ספר נחוץ, עליו לא חלה הכתבה לעניות דעתי. ואיך נדע אם ספר נחוץ? נתייעץ עם כמה חברים ונשמע את דעתם בכנות.

ובכן: רבינו הגדול מרן ה"אבי עזרי" זצוק"ל הוציא את ספרו הראשון ב-300 עותקים בלבד! ועם כל זאת סיפר הגר"ב פינס זצ"ל, שמרן הגרי"ז זצוק"ל אמר לאביו הגאון ר´ שמחה פינס זצ"ל: "הנה ר´ לייזר הוציא לאור ספר, מן הראוי לעזור לו בהפצתו". עכשיו, נתבונן נא, הלא "אבי עזרי" הוא אחד הספרים הכי נפוצים בדורנו. היאומן הדבר איך היתה תחילתו ואיך נמשך הדבר בסופו? והנה סיפור אחר: מרן החזו"א זצוק"ל בתחילה עדיין לא היה מפורסם בכלל הציבור, ואדם שהיה קשור להפצת חיבוריו בא לרמת השרון והציע למכירה את הספר. גבאי בית הכנסת הסכים לעשות חסד ולקנות עותק אחד מ"מחבר אלמוני"... האם יש היום בית אחד בין בני התורה שאין בו "חזון איש"?

זאת ועוד. כותב השורות יודע מידיעה אישית שתי עובדות בולטות:

א) בכולל גדול מאד בלעה"ר למדו לפני שנתיים מלאכות שבת. הובאו לכולל מספר עותקים פרטיים של ספר מסויים על מלאכות שבת. יותר ממאה אנשים השתמשו בספר יום יום במשך שנה שלמה. והודיעו שוב ושוב למחבר את הערכתם ותועלתם מהספר ופלפלו עמו וכו´. אבל רק אחד מהם קנה אותו! ומדוע? — בגלל השיקול הכספי של האברכים, שהרי אפילו סכום פעוט של 30 שקל הוא סכום אצל אברך. אבל בכל זאת המחבר היה מאושר ושמח בחלקו, ספרו מומן בשעתו ע"י נדיב — ומבחינת המחבר אין שום הבדל אם קונים את הספר או לא. כי נתון זה משמעותי רק למדפיסים ולמוכרים.

ב) ג"כ מידיעה אישית. ספר מסויים על מסכת בסדר קדשים שאין בה כמעט ספרים, גם ספר זה נדפס במימון נדיבים, ובישיבה-כולל מסויים בירושלים שם לומדים תמיד קדשים, חברך חברא אית ליה, וכל הלומד מסכת זו מיד פונה למחבר ורוכש. אין בשום אופן ברכישות הללו לממן ולו אפילו עשרה אחוז מההוצאות. [והוספה: בכולל מסויים שבו שלושים ת"ח מופלגים מאד, בב"ב, למדו לאחרונה ג"כ מסכת זו, אך למדו רק חלק ממנה תקופה מסויימת. המחבר הנזכר הדפיס בנפרד קונטרס על הדפים הללו, ונחטפו בו ביום וכולם מעיינים בהם]. במילים אחרות: רוב המחברים הם אנשים רציניים, אשר אך ורק הרבצת תורה לנגד עיניהם, ויש לציין מה שכתב בהגהות היעב"ץ סנהדרין צ"ט : "הלומד תורה ואינו מלמדה וכו´ — והכותב ומבאר אותה למען המשכילים יבינו והתלמידים יעמדו על האמת ויוסיפו לקח טוב, אין לימוד גדול מזה, ואין כבוד לתורה גדול ממנו".

זכור לטובה ר´ חיים גיטלר, שהיה מעודד בכל כוחו את המחברים, וקונה מהם גם בלי שום חישוב כלכלי, ממנו יראו וכן יעשו. מובן שזו פרנסתם של המולי"ם והמדפיסים, אבל זו גם זכותם והזדמנות להפיץ תורה בדרך זו. אחרי הכל, הציבור הלומד בספרים האלו הם אנשים שאינם זקוקים לש"ס עם תרגום לעברית צחה, ולא לתימצות מפרשים, אלא רוצים ליהנות ממה שמישהו אחר העמיק והוסיף כיד ד´ הטובה עליו. ומהמחבר ומהלומד יחד ירוח שמעתתא! ומהלומד והמדפיס והמוכר יחד יתקלס עילאה!

כותב השורות מכיר מישהו שחיכה זמן רב עד שישיג תורם, התפלל על כך שנה שלמה, ולבסוף באורח פלא בא תורם בלתי צפוי לחלוטין ותרם הכל. וזה אירע דרך רופא השיניים שלו, באמצע הטיפול, באורח "מקרי"!

עכ"פ, מסר חיובי: אולי בעקבות דיון זה — יעמוד מישהו ויקים קרן עזרה מיוחדת הפתוחה לכל — אשר תבחון את ההצדקה ע"י גדוה"ת — ותעזור למחבר ותתווך בינו לבין התורמים הפוטנציאליים, כי יש הרבה בעלי יכולת שרוצים לתרום להדפסת ספרים ואין מתווך בינהם!

"אל מול מצוקות העיתים" מאת י. ויין

מה יעשה עתה? לחזור לים הסוער לא בא בחשבון, להישאר, נראה בלתי ישים לחלוטין

סח הגה"צ רבי יעקב גלינסקי שליט"א: "חז"ל הקד´ מתארים לנו את שאירע עם אלישע בן אבויה לאחר שיצא לתרבות רעה. פנה אליו תלמידו רבי מאיר וביקש ממנו, ´חזור בך´. ענה לו אלישע, ´אינני יכול, שכן פעם הייתי עובר לפני בית קודש הקודשים רכוב על סוסי ביום הכיפורים שחל בשבת, ושמעתי בת קול שיוצאת מבית קדשי הקדשים ואומרת, שובו בנים — חוץ מאלישע בן אבויה שידע כוחי ומרד בי. כיון ששמעתי כך´, המשיך אלישע בן אבויה ואמר לרבי מאיר, ´אמרתי לעצמי, הואיל וכבר נטרדתי מן העולם הבא, אהנה לפחות מן העולם הזה´".

נתאר נא לעצמנו את הסיטואציה הנוראה. היום הוא היום הקדוש ביותר בשנה, יום הכיפורים. הרגעים גדולים ונעלים, הכהן הגדול עומד לפני ולפנים, כדי לבקש רחמים וכפרה על משלחיו — בני אברהם יצחק ויעקב. ודווקא שם ובעת כזו, בוחר לו אלישע בן אבויה לעבור כשהוא רכוב על סוסו.

ונשאלת השאלה, מדוע הטענה על אלישע בן אבויה שלא חזר בתשובה, שהרי המעשה שעשה אכן היה חמור מאד, ואמנם בת קול יצאה ודחתה אותו, מה אם כן התביעה כלפיו?

הביאור לכך על פי משל. אדם הפליג בספינה לארץ רחוקה, לפתע החלה רוח סערה נושבת. הגלים שצפו וקצפו והפחד היה בהתאם. לאחר שעה של סבל וחלחלה איומה, קרה הגרוע מכל. הקורה שהחזיקה את דופן הספינה נשברה. בכוחות בלתי מובנים החזיק האיש בחזקה במוט קטן שנותר לפליטה ועבר מגל לגל, עד שכוחותיו אזלו. הוא עצם את עיניו ושקע בתרדמת קלה, והנה חש כי נזרק אל אי קטן, עצי פרי נטועים בו לרוב ומעיינות מים זכים וטהורים נובעים בחדווה. הוא מיהר לקום ממקומו והחל צועד במרץ לעבר הפלא שנגלה מול עיניו. אולם כגודל שמחתו, כך גברה אכזבתו. קבוצה מתושבי האי החלה להביע בפניו את מורת רוחם משהותו של אדם זר במחיצתם. בתחילה הפנו את דרישתם ברכות, ומשלא נענה לבקשתם לעזוב את המקום עברו לאיומים: "שוב למקום ממנו באת" דרשו בתוקף.

מה יעשה עתה? לחזור לים הסוער לא בא בחשבון, זו איננה אפשרות כלל וכלל. להישאר בכוח במקום מגוריהם של ילידי המקום הזועפים נראה לו בלתי ישים לחלוטין. התשובה היא, כי אין לו כל ברירה. עליו להתקדם לעברם, לבקש רחמים ולהתחנן על נפשו, גם במחיר של להיות עבד כל חייו, עד שיחוסו וירחמו. ברור לו כי חזרה אחורה פירושה מוות. אין לו לאן ואל מי לחזור!

ואת זה בדיוק, אומר הגר"י גלינסקי שליט"א, היה על אלישע בן אבויה להבין. הבת קול ששמע אמנם דחתה אותו, אך כאשר אדם יודע ומבין כי התורה היא תורת חיים אשר טובה היא מכל סחורה, והעולם שבחוץ הוא סם מוות רח"ל, הוא יאחז בה בכל כוחו ולא ירפה ממנה לעולם. בתחנונים, בבקשות רחמים בלי להרפות. אך אלישע בן אבויה שמע את הדברים ובכל זאת העדיף לשוב ללב ים...

כל יהודי עומד בחייו בפני ניסיונות וקשיים שונים הפוגשים אותו במשעולי החיים. ההתמודדות וההתגברות בעיתות משבר הן פרק נרחב בפני עצמו. יש והאדם מתרומם ומתעלה בעקבות הניסיונות, ויש, והדבר מצוי למרבה הכאב, והאדם רק שוקע יותר ויותר במצולות הייאוש ומתרחק בכך מהאושר השמור לעובדי ד´ בתמימות.

לעיתים קשיי הפרנסה עלולים למוטט את האדם, בעיות הקשות משאול בחינוך הילדים נדמות לא פעם כנושא בלתי פתיר המותיר לכאורה למתמודד עימם רק בור שחור ואפל. יתכנו קשיים משפחתיים שונים ומייאשים, ניסיונות רוחניים שבמקום לקדם את האדם ולהצעידו בדרך העולה, רק מרחיקים אותו משאיוותה נפשו. או סתם כך קשיים וחרדות, תסכולים ורגשות חדלון. ובנקודת תורפה זו נכנס היצר הרע עם שלל פיתוייו המוכרים לנו מקדמא דנא. פעם ביהלומים נוצצים ופעם בצבעים קודרים על העבר ועל הצפוי בעתיד.

כאשר יודעים אנו כי תורתנו תורת חיים היא, וכל מה שמחוץ ל"וחיי עולם נטע בתוכנו" משמעותו מוות בזה ובבא. כשמחונכים כי ימינו פתוחה תמיד לבניו אהוביו, כשמלאים בכל אותם מטענים עימם גדלנו ואגרנו לאורך ההיסטוריה היהודית והפרטית, בתפילה ובאמונה נוכל בעזרתו יתברך לכל הקשיים, ונבחר בחיי הנצח המצפים וממתינים לכל יהודי באשר הוא.