לא להאמין יש כאלה שחוזרים לראות שוב את הבית, בפעם השלישית. המורה ליוגה, "רק כעת התחלתי",  ובן זוגה איש המחשבים שמעבד את הINPUT לאט ובודק אפליקציות. כן, נכון אמא שלה רצתה גם היא לבוא, אבל "אנחנו הם אלה שקונים"... עולים יורדים. יום שישי בצהריים, אני כבר מחכה שילכו. הבית עומד מתוקתק, ואישי היקר - מחייך אלי "את רואה בתוך רבע שעה והם כבר לא כאן. בטח, אני חושבת בלב, בפעם השלישית מה שנשאר זה רק להציע קפה, תה וממתק. "רואים שזה בית עם נשמה" בוודאי, תשע נשמות כמו של חתולים, בכל פעם תכירו נשמה נוספת. נשארו רק עוד שש!

 והיתה גברת אחת ממושב בדרום, נמרצת מחייכת ושמחה,  שהגיעה עם בנה הפעוט, ילד מהחלומות עם מראה של שובר לבבות מקצועי. והיא, ממהרת, אין זמן, עולה יורדת, מסתכלת פה ומביטה שם, והילד בינתיים בודק את הדגים בבריכה , אחד אחד, ומנסה לראות מה קורה כשפותחים את הבריח של כלוב הציפורים, ואיפה מתחבר הזנב לחתולה הפרסית... והיא עדיין עולה יורדת, מתבוננת, והילד – "יש לך חטיף בשבילי, ואיזה שוקולד זה?"  לא הוא לא רוצה לאכול את המקלות המלוחים,"רק להשאיר בחצר לחתולים אולי הם יאהבו את זה"...  טוב, היא תדבר עם בעלה, הוא כעת בחו"ל, והיא הבטיחה לו שבשבוע הזה שהוא לא בארץ,  היא תמצא להם בית,  כי נמאס לו מהנסיעות הארוכות אלה מהדרום לעבודה בתל אביב. הוא מנכ"ל חשוב... ומתי פינוי, וכמה כסף... שני דברים טובים אפשר להגיד על הגברת, היא מאוד יפה והילד שלה נחמד. היא תקנה את הבית?  נראה לי שלא , אבל החיים יכולים להפתיע.  

אחרי כמה ימים מתקשר בעלה המנכ"ל העסוק, חזר מ"חופשת סקי מהממת", אפשר לבוא בשש ורבע? בבקשה. הוא בא, זו הגינה, זו בריכת הדגים, חדר משפחה,  עולים יורדים... יחידת הורים, חדר ארונות, והוא פתאום אומר " תפתחי בבקשה את הארונות" , "לא", אני עונה, "את העומק של הארונות אתה יכול לראות מכאן", אני מצביעה על הקירות. "מי את חושבת שאת -  שתגידי לי לא" אומר המנכ"ל.  מודה ומתוודה – ממש לא ידעתי מי אני עד לרגע המכונן הזה. כעבור שבוע היא מתקשרת, הם  רוצים לבוא עם הילדים. ביום שישי בצהריים, טוב, אני אומרת, בבקשה. המשפחה, היא, הוא וילדיהם מגיעים בג'יפ מאובזר כמו שתמיד חלמתי שיהיה לי. הם נכנסים, משוטטים בבית, עולים יורדים, לא שואלים שאלות והולכים. מי אני חושבת שאני - שאגיד משהו.