היום השני

אחרי שביום האתמול טרח המדריך להשמיץ את מלון פנורמה, בו התארחנו בפעם הקודמת, הסתקרנתי לראות איך תיראה ארוחת הבוקר שלנו במלון דואו.

טוב, באמינות המדריך כבר איבד אצלי כמה נקודות: המבחר – קצת פחות מפנורמה, וודאי לא טוב ממנו. אני, מכל מקום מרוצה. טרפתי מכל הנבלות שהוצגו לראווה, בכמות המספיקה ליום יומיים.

09:00 – אנו יוצאים לסיור במצודה. טיול יפה, קצת נרחב יותר מן הסיור שערכנו עצמאית לפני שנה. לבקתות השומרים הוספו גדרות מגן מאז ביקורנו.

מסתבר שתיירי כל העולם שיגעו את השומרים, האמורים לעמוד בלי נוע שעה שלמה. חילופי המשמרות הם מדי שעה ומשום מה, זו אטרקציה לתיירים. אני מספר למדריכה המקומית, שהחברה המארגנת חייבת בה על פי החוק, שבביקור הקודם נסיתי לברר את סוג הרובה בו משתמש המשמר, ובלא הצלחה. אמרתי לה אמנם שאחיה טוב גם בלי מידע זה, אבל היא פונה אל אחד הקצינים והוא עונה לה.

טוב, היא מבינה צ'כית, לא רובאית. אני מבין מהתרגום יותר ממנה, ושואל את הקצין בתנועת ידיים שאלת השלמה על אופי הרובה. מדובר ברובה חצי אוטומטי משנות החמישים, שלא יוצא מעולם מצ'כיה. נו, עכשיו אני רגוע.

משם אנו יורדים ברגל לגנים, בדרך אנו משוחחים קצת. המדריכה מתפלאת שבישראל מכירים את הסופרים הצ'כים.

מעולם לא שאלתי עצמי את השאלה הזו, אבל אני משיב תוך כדי מחשבה.

לישראל הגיעו אנשים מכל אומה ולשון. כל אחד הביא עימו את זכרון הסופרים שאהב, ואת הדרישה לעוד. (ואת קפקא מכירים לא מפני שהיה צ'כי, וגם לא מפני שהיה יהודי, אלא משום שהיה סופר גדול). וכך, כל מי שגדל בארץ, התוודע לא רק לסופרים שלנו, ושל ארץ מוצאו, אלא לכל ספרות העולם.

לעצמי אני נזכר בדמות החייל האמיץ שווייק, שהכרתי מן התסכית ברדיו, ומהצגת התאטרון שנישאה על כתפיו של מאיר מרגלית ז"ל במשך עשרות בשנים, וכמובן מן הספר, ששאלתי מספריית בית הספר. אני נזכר גם בתסכית שהתבסס על סיפור קצר של קארל צ'אפק, שבעקבותיו, ובעקבות הערה קצרה של אמי (“אווו – קארל צ'אפק") הגעתי לספריה וקראתי כל שתורגם מספריו וסיפוריו לעברית.

אני מבהיר לה כמובן שלא כל העם חובב ספרות ויודע ספר, אבל רבים כן.

אנו יורדים מן המצודה ברגל אל הגנים, ועוצרים בככר ובה שוקת של מים קרים (זו טמפרטורת מי הברז בצ'כיה). בצ'כיה המים בברזים ראויים לשתיה, ואנו ממלאים את הבקבוקים שם.

ממשיכים לעיר העתיקה בלי להתעכב במקומות בהם היינו בסיור לפני שנה. אחר כך אנו חוצים את גשר קרל, והפעם הסבו את תשומת ליבנו ללוחית המנציחה את המקום ממנו הושלך כומר למים במצוות המלך, עקב סירובו לגלות את סוד הווידוי של אשת המלך.

אנו ממשיכים לעיר העתיקה שמעבר לגשר, עד לככר יאן הוס, וממתינים במצוות המדריך לשעה העגולה, בה יצוצו מעל לשעון האסטרונומי בובות שנים עשר השליחים, במה שהמדריך מכנה "תופעה מטומטמת". כלומר, לא עצם הופעת הבובות, אלא הצטברות האנשים הרוצים לראותם.

הפעם אני דווקא מסכים עימו.

אנו משולחים לחופשי וקובעים להיפגש ב-16:00 ליד מלון אינטרקונטיננטל ברחוב ירושלים. רח' ירושלים הוא "רח' המותגים", אלא שהענין שלנו בהם, מוגבל ביותר. אנו מסיירים סביב ובתוך הכנסיות שבסביבת ככר יאן הוס, וממשיכים לרובע היהודי, בו סיירנו גם בטיול הקודם. בנוסף לשתי נקודות מכירה בהן הבחנו אז – משתרעת במקום שורה של ביתנים לממכר מזכרות וזוטות בנושא.

אנו מגיעים לפני שלוש למלון אינטרקונטיננטל, רואים את הקבוצה, ונכנסים למלון עצמו.

כשאנו יוצאים, ברבע לארבע, מסתבר שהקבוצה שינתה את המועד ל-15:00 אחרי שנפרדנו מהם. לא אסון, אנו מטיילים עוד בשטח, מגיעים לגשר אחר, עוברים אותו, ותוך דקות ספורות אנו בתחנת התחתית שליד השוקת.

התחנה היא לקו החוצה את הנהר. אנו מעמיקים על כן למעבה האדמה כמו בתחתית של מוסקבה.

תוך שתי דקות יש רכבת, אנו מחליפים בתחנת המוזיאון (גם כן תוך שתי דקות), ושבע תחנות לאחר מכן אנו ליד המלון שלנו.

היום השלישי

היום אנו אמורים לנסוע לבודפשט,

הדרך כוללת אוטוסטרדה שנוצקה מלוחות בטון. אלה לא מצליחים להסתדר ביניהם, והנסיעה באוטוסטרדה מזכירה יותר נסיעה על מדרגות. קורה.

המוזר הוא שבחלק מן האוטוסטרדה המצוי בתיקון, הם לא מחליפים לאספלט – אלא יוצקים לוחות בטון חדשים.

בדרך אנו עוצרים בתחנת דלק לרבע שעה. למרבה הפלא, אנו אכן מתכנסים תוך רבע שעה, ואז מסביר הנהג כי על פי כללי התעבורה/האיגוד מקצועי, עצירת התרעננות ראשונה אמורה לארוך 20 דקות לפחות, והשניה – חצי שעה. טוב, עוד חמש דקות בתחנת דלק.

התחנה הבאה שלנו היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה. בסלובקיה המטבע הוא יורו. היית חושב שצ'כיה המפותחת תתקבל למועדון היורו לפני סלובקיה החקלאית ברובה – אבל אלה הכללים.

אנו משולחים לחפשי בעיר העתיקה, שהוסבה לשטח לרגלים בלבד. העיר ערוכה לתיירים, שלטים באנגלית ובגרמנית בכל מקום בעל חשיבות כלשהי. שני מלונות גדולים, כמה קטנים יותר, וקבוצות של תיירים/מטיילים בכל מקום.

שווה עצירה, אבל לדעתי לא יותר מזה.

ביציאה משם שואל אותנו הנהג, יליד ברטיסלבה ומתגורר בה, אם העיר יפה.

נו, מה נגיד לו? אנו מהללים אותה כמובן.

משם ממשיכים עד לפקק החוצה את בודפשט. המלון מרוחק מן העיר, ומרוחק גם כשבע מאות מטר מן התחתית הקרובה. לדברי המדריך יש גם להחליף קו בדרך.

המלון הינו חלק מרשת גרמנית בשם 'אחת' (ACHAT), ואני תוהה ביני לבין עצמי אם מדובר בטור גיאומטרי או אריתמטי. אם לאחר 'דואו' אנו מתאכסנים ב'אחת', האם המלון בוינה יהיה 'אפס' – או 'חצי'. (הפתרון יבוא בנוסח המוכר לנו מסיפורי הגישור – פתרון יצירתי בו שני הצדדים מרוצים. המלון בווינה נקרא "פירמידה")

בערב אנו יוצאים לסיור במחצית המדרחוב (וואצי אוצה)למצוא איזה גולאש, וסתם להסתובב.

אח"כ אנו עולים לשייט מודרך על הדנובה. השייט כולל גם שני משקאות (הראשון, שמפניה, השני לבחירתך).

באזניות ההדרכה אני יכול לבחור שפה, ולמרות רתיעה אינסטינקטיבית, אני בוחר בעברית.

איזו שגיאה.

במבטא ישראלי מושלם לא מדלג הקריין על שום שגיאת היגוי אפשרית. אין שם שהוא מבטא כראוי. במקום בו משתלבת קריינית, ניכר בה שזו הפעם הראשונה שעיניה נחו על התמליל. ככל שאכן היו שם סימני פיסוק – אין הם ניכרים בקריינותה.

פעם הבאה – אנגלית או גרמנית.

בקבוצתנו גם נער בן ארבע עשרה, המלווה את סבתו הלא בריאה.

זו אינה עוצרת בעדו מלגמוע את השמפניה, ובועות השמפניה עולות ישר למוחו. רחמנות. על כל פועלו למען הסבתא – לא הגיע לו (וגם לא לנו).

בימים הבאים יסתבר לי שלשמפניה השפעה ארוכת טווח.כנראה שהשחרור מצא חן בעיניו, ומעתה לא נזקק עוד לשמפניה כדי להיות קולני.

זהו. חזרה למלון.