יום חורף אחד, כשבחוץ ירד גשם, לא סתם גשם דרדלה, אלא הדבר האמיתי עם רעמים וברקים ורעש המים הנגרפים כשהמכוניות עוברות, הוצאתי את הפוך החוצה. כן. הגיע זמנו של הפוך הכחול הגדול.

כל הזמן הזה הוא ישב לו שם על המדף, כולו מכווץ. גלמוד בפינה, כל האביב והקיץ והסתיו (למעט פעם אחת נדירה בה הפך מיטה לחבר שבא להתארח). כמו דוב שבחורף מתמקם לו בתוך מערה כדי להעביר את שנתו רק להפך. 

והפוך הזה שבחורף הוא הכוכב, הוא השולט הוא זה שבהינף יד יכול להעלים את הכל: את כל הרע וכל הלבד וכל המגעיל, חזר יום אחד בחזרה למקומו. קיבל את הכבוד המגיע לו.

ברדיו התנגנו רגעי קסם. את הדירה האירה מנורת ניאון חזקה שרק יום קודם לכן הותקנה כתחליף לשלוש מנורות קטנות. באותו רגע, שבו הפוך היה מונח על המיטה ובחץ הרעמים רעמו בעוצמה, לא רציתי לעשות דבר מלבד להתכרבלות מתחת לפוך וקצת חושך. את הרדיו לא היה אכפת להשאיר שיעבוד בעוצמה נמוכה.

מרחוק הגיע יללת אמבולנס או רכב משטרה. אבל זה היה שם, בחוץ, לא בפנים, לא מתחת לפוך.

כמה התגעגעתי לפוך הזה. היה חסר כבר. אם היה אפשר והוא היה מדבר, מעניין היה לשאול אותו מה עשה, היכן היה. האם ביקר בארצות קור אחרות ? האם ראה עולם ? ומותר, לא? מותר לרצות יום אחד של עצלות חורף. יום אחד של התכרבלות מתחת לפוך, יום אחד של לעשות שום כלום. כמו בזמן שהיינו ילדים וברחנו מבית הספר.  

עדכון החדשות שברדיו, הפר רק לרגע את החלום. קריינית החדשות מסרה את הכותרות וסיימה במשפט: "מזג האוויר החורפי יימשך לתוך הערב והלילה". הגשם ימשך עד יום חמישי יאמר החזאי אחר כך. שמעת פוך?.