נשירה שלא נעלמת בתהום הנשיה אלא נסרכת ונדבקת

תודה על תגובותיכם!

אה... אפשר להצטרף למזי? :)

 

הגר,

מה שבולט בשיר הזה הוא ערכן של המילים שנבחרו בקפידה,

מדודות, צלולות ומצטלצלות. מהמבנה הזה הצלחתי לספוג את הרגש העובר בו

בצורה צלולה לדעתי.

ההקפדה הזו מעבירה היטב את תחושת העצבות,

התקווה שנבלמה, ההדהוד של המילים שנשרו מפי הדוברת

ודבקו בעקשות בדמויות האחרות

המהדהדות וימשיכו להדהד את כאבה, את עצבונה.
ארבע קרנות של תקוות אחרונות הן תקוות שבורות כמו היאחזות בקרנות המזבח

שלא הושיעו את יואב המקראי,

ומכאן אני נוטה להבין שיש כאן תחושת אשם של הדוברת בשל "מה שאמרה"

שהוא מחולל העצב.

תודה ושבת שלום,

 

מזי

העצב הזה שנכרך בארבע קרנות התקוות האחרונות ולעיתים אני חושבת עד כמה אכזרית היא התקווה האחרונה .

המילים נותנות חיים למחשבה, לעצב ולכאב. ומרגע שנאמרו יש להן חיים משל עצמן, וגם למה שיצרו. הן יוצרות מציאות שנכרכת בנו ובאחרים. אבל גם תקווה יש בשיר העצוב הזה.

גם אני חושב ש"צהוב של ביצה שנכרך" הוא דימוי מאוד מקורי רק שהדברים בשיר המעניין הזה לוטים בערפל ואני מאמץ את מוחי להבין מהו אותו משהו "גורלי" שנאמר ע"י הקול הדובר של השיר...

בְּעִקְּשׁוּת שֶׁל צָהֹב שֶׁל בֵּיצָה שֶׁנִּכְרָךְ, - דימוי מקורי.

קראתי בעניין, עוד אהפוך בו עד שאבין.