כותרות TheMarker >
    ';

    לילה שקט עבר על כוחותינו

    סיפורים, שירים ושאר ירקות.

    0

    הסיפור של שי - פרק ראשון

    46 תגובות   יום שישי , 24/6/11, 19:18

     

    ''

     

    הוא נפטר לפני יומיים. אין לנו שום קרובי משפחה, בטח לא כאלה שהייתי רוצה שיתקרצצו לי ב"שבעה", ואתה אי שם באוסטרליה, ואין שום סיכוי שתגיע, אז כבר בהלוויה הודעתי שאין שבעה, כי אין משפחה, ואני רוצה להיות לבד. גם כך ההלוויה הזאת היתה מצומצמת, כמה שכנים שלו, כמה קרובי משפחה רחוקים שלא ראיתי אותם מאז הבת-מצווה, ואיש אחד או שניים שעבדו איתו לפני שיצא לגמלאות, לפני כמעט עשרים שנה.


    מדהים בעיני איך האיש הגדול הזה שהיה אבי, והיה גבר מרשים ונערץ, מוקד לחיי חברה, פעיל באינסוף ארגונים, אהוב ואהוד על כולם, מת ערירי, כשרק אני, בתו היחידה, ליד מיטתו. חזרתי מהלוויה, נעלתי את הדלת, הגפתי את התריסים, ונותרנו כאן, בביתו הקטן, אני הדואבת וזכרו הנוכח-מאוד. בי.


    הבוקר התעוררתי שוב לבית מוכר אך זר, עמוס בחפצים אך ריק מנוכחותו שהיתה שם מאז ומעולם. שוטטתי בין המטבח למרפסת, בין חדר השינה שלו לבין הסלון עמוס הספרים שצבר במשך עשרות שנים, וקרא וחקר בכל אחד מהם פעמים רבות, עד שהפך מומחה בכל נושא אפשרי, ואוספיו המגוונים – בולים מאינסוף ארצות, סכינים ופגיונות, בקבוקי יין. איש אשכולות היה, יחיד במינו, שופע הומור וידע, חביב ומתוק. ומה אעשה עכשיו בלעדיו.


    מזוודה ישנה מעור חום מהוה היתה מונחת מתחת למיטתו. לפני שנים היה לוקח אותה לנסיעותיו, הלא רבות, אבל עכשיו היתה כבדה מאוד וגם כשגררתיה אל מרכז החדר, מנעוליה קשים וחגורה עבה הקשורה באבזם חובקת את כרסה, נאבקתי במנעולים ובאבזם עד שעלה בידי לפותחה. ניירות היו שם, המון. מסמכים שונים, מחברות, תעודות ומכתבים, חלקם נתונים במעטפות "דואר אוויר", חלקן מעטפות מהארץ, על-פי בולי הנוף של שנות השישים והחמישים הזכורים לי מאוספיו השמורים, וחלקם נייר כתיבה מקופל, ללא מעטפה.


    הרגשתי קצת אשמה על החיטוט, אבל הסברתי לעצמי שאיני פוגעת כרגע באיש, הוא איננו, ועלי, שארת-בשרו היחידה, מוטלת החובה לעשות סדר בחפציו, למיינם, להשליך ולהשמיד את שאינו נדרש, לשמר ולאסוף את שראוי.


    מסמכי הבנקים לא כל כך עניינו אותי. אבי מעולם לא היה איש עשיר, גם לא חמדן, כסף לא עניין אותו בכלל, וזו אולי אחת התכונות הבולטות שירשתי ממנו. דילגתי אל מכתבים מקצועיים ששמר, בנושאי עבודתו, בנושאי הרצאותיו, תכתובות עם מוסדות וארגונים שונים שעל קשריו איתם ידעתי מאז ומתמיד. רפרפתי גם על דפי סיפורים קצרים שכתב, כתבי יד שמעולם לא ראו אור, אף שקראתי את כולם ועודדתי אותו לפרסמם, והוא סירב, בצניעותו כי רבה, ובתואנה שבעיניו אין ערך להערצת הבריות כלפיו. עיקש היה בשמירת פרטיותו, בחייו, בדלת אמותיו.


    ומצאתי מכתב אחד בכתב ידו המסודר והנחוש, ללא מעטפה. כנראה מעולם לא נשלח. דף אחד בלבד, קצר מאוד, הנושא את התאריך העברי, כדרכו תמיד – ג' בשבט, תשמ"ה. לא אחסוך ממך דבר ואביא כאן את מכתבו במלואו, אף שאין ביכולתה של המקלדת להעביר את רטט המילים, זרימת האותיות הכתובות בעט כדורי כחול, ואף שדמעותי הזולגות כעת על המקלדת מערפלות מעט את שדה הראייה ואינני בטוחה שלא נשמטו אות או תו או פסיק כלשהם, ועל כך מתנצלת אני מראש בפניך, ובפניך, אבא.

     

    פתח תקוה, אם המושבות,

    ג' בשבט, תשמ"ה

     

    אהובתי היחידה והנצחית,

     

    מיום מותה של אשתי לא ידעתי עוד אישה אחרת מלבדך,  ולעולם לא אדע אחרות.

    בחיוכך צחור השיניים, באהבתך, בגופך הענוג, המענג, מילאת את חיי, את נפשי, כבשת את לבי, הסערת את מיטתי.

    אהובתי, אחת לי את ויחידה. בבואך מרחפים פרפרים, הציפורים מצייצות, ובלכתך, מחר, יורדת חשכה גדולה.

    בלטפי את רוך שדייך אני ממריא לשחקים, במגע ירכייך אחמם לילותי.

    שערך הגולש על הכר בהקיצי בבקרים, גופך העירום המואר באור הרך מן החלון, חקוקים בלבי לנצח.

    כשיגיע יום מותי אראה את פנייך ואשיב את נפשי, את נשמתי,  בחיוך ובאהבה.

    היי שלום, אהובתי, לנצח תהיי שלי,


    באהבה רבה,

    א.

     

    דמעותי פרצו ללא שליטה, מרטיבות את הנייר, את המחשב, את חולצתי שעוד היה בה קרע האבל המסורתי. ולאחר יפחות בכי ארוכות ורפרוף על פני ניירות ומחברות, מצאתי את המכתב השני, נתון במעטפה ועליה בול הנושא את דיוקן המלכה. כתב ידי המסולסל רשם שם לפני שנים את כתובתו, באנגלית, ועל גב המעטפה התנוססו שמי וכתובתי הישנה מזמן לימודי בלונדון.


    וגם מכתב זה אביא במלואו, נושא הוא את התאריך 13.3.1985. כמה חודשים לפני שנולדת. ואף שעתה זרם דמעותי פורץ כנהר איתן, כמפלי הניאגרה השוצפים, אשתדל לא לכחד ולא לצנזר.

     

    13.3.1985, לונדון


    אבא יקר,

    מאז חופשת הסילבסטר בארץ, חזרתי במרץ ללימודים. יש לפני שורה ארוכה של משימות, עבודות ובחינות, אך אני קורצתי מהחומר שלך ואני נחושה, חרוצה ושקדנית, ובסוף הסמסטר אשוב לארץ עם תואר במשפטים. כפי שתמיד חלמתי. כפי שהבטחתי לך.

    ויש לי בשורה משמחת עבורך, אבא.

    הייתי היום אצל הרופא, שבישר לי שאני הרה.

    לפי החשבון, זה קרה בחופשה האחרונה.

    בן זכר הוא. אלד אותו בארץ, בסתיו.

    אקרא לו שי. שי הוא לך. שי, נכדך.

    שי הוא לך. שי, בנך.

    אוהבת,


    אילה

     

    עכשיו אתה יודע, שי.

    חזור בבקשה לארץ, אני זקוקה לך פה.

     

    אמא.

     

    ''

     

    (כל הדמויות והאירועים, כמו גם הכתיבה בלשון נקבה הם פרי הדמיון בלבד)

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/12/12 17:12:

      קראתי.

      עברתי לפרק ב'

      ושבתי לקרוא.

      כתיבתך מרתקת.

        9/8/11 20:13:
      בררררר... מפתיע (ככה באנדרסטייטמנט).. התחלתי מכאן. עכשיו הולכת לקרוא את ההמשך.
        23/7/11 20:04:
      שבוע טוב
        7/7/11 06:48:
      מקסים.עדין,רק.כתיבה מדהימה
        4/7/11 10:01:
      מדהים. הגעתי לחלק השני. התחלתי מכאן ומיד ממשיכה ...
        3/7/11 10:01:
      איזה סיפור יפה עוברת לחלק השני. גם לי יש אוספים של כל מיניי מכתבתים בבוידם ומי יודע מה יימצאו אצלי אחריי מותי אוסי
        27/6/11 09:50:
      הכתיבה יפה ושלווה אך העלילה ככל שהיא מתקדמת מעלה רטט וצמרמורת, קשה להאמין שדברים כאלו יכולים לקרות במציאות( מתארת לעצמי שגם קשה מאוד לכתוב זאת, וצריך אומץ מיוחד גם כשמדובר בדמיון ) ברור שהייתי מעדיפה לקרוא תוכן אחר או להאמין שהבת אולי מאומצת אך אלו הן פני הדברים וכך רצה הסופר, עם כל הקושי לעכל את אי סבירות המעשה כנראה שהכוונה הייתה לגרום לקורא לחפש פרצה לחדור דרכה לתחום אי ההיגיון האנושי שמתואר...זה אבסורד אך דברים כאלה כנראה קורים ונקברים.
        26/6/11 10:38:
      זה באמת עצוב כשהזיקנה מגיעה לא נשאר אף אחד חוץ מהילדים וגם הם לא תמיד בשטח
        26/6/11 09:04:
      מפתיע.. כתוב נפלא:) שבוע טוב ומבורך
        26/6/11 08:59:
      אתה כותב נפלא., הניגודים...בטקסט באווירה..אמיתי מהחיים... לא שחור לבן...גם אם קשה...קראתי בנשימה אחת... (חברה "בקפה" כתבה ספר, שיצא לאור...על חוויה שעברה בנושא זה)
        26/6/11 07:42:

      תכתוב חופש...י !
      דמויות בסיפורים ולפעמים גם בחיים עומדות בפני דילמות, החלטות , שקרים וסודות.
      אם זה מעורר עניין, הזדהות וסקרנות....מה צריך יותר?
      היתר ממחלק המוסר ?
      אישור אגף נופת הצופים והדבש?
      מותר לקחת את הקורא לאן שאתה רוצה....ולהפעיל את דמיונו וליבו. 

      מי שלא מתחבר...לא חייב לקרוא..!

        25/6/11 23:36:
      היה רצוי שתכתוב.* אודי.
      הסיפור סוחף ולקח לי זמן להבין, בכל זאת, מה הפריע לי. האוירה של הסיפור שלווה. מאוד חיובית. נינוחה. כל כך נינוחה שהסוף (המפתיע) הפך לי לקצת לא אמין. (אבל. ובכלל. תענוג לקרוא אותך)
        25/6/11 23:04:

      ראשית אני רוצה להודות לכל מי שהגיב, או כיכב, או לפחות  קרא.

       

      מבחינתי, הסיפוק היחיד הוא העובדה שקראתם, קראתם לעומק, זה הזיז לכם משהו, ועל כל אני שמח מאד.

       

      זו פעם ראשונה שאני מפרסם כאן סיפור שנוי במחלוקת. ברוב הסיפורים הקודמים שפרסמתי יש סיום מפתיע, שהולך קרוב לקצה, וכאן ייתכן שקצת עברתי את הקצה, חציתי את מפתן הדלת אל עולם אפל וקשה מאד לעיכול.

       

      התגובות לא הפתיעו אותי, גם לא הקשות שבהן. קדמו לפרסום קריאות גישוש ע"י שתיים מחברותי שתגובתן הראשונה היתה כעס, ופליאה על כי כתבתי משהו כל כך קיצוני, כל כך לא מקובל, כל כך לא מוסרי, כל כך מופרך.

       

      שלא תטעו, את כל התגובות קיבלתי באהבה רבה. ברור שהביקורת היא לא כלפי אישית, וגם לא כלפי הכתיבה עצמה, שזכתה כאן לפירגון (שדווקא די הפתיע אותי, אם להיות כן), אלא כלפי גיבורי הסיפור והתנהלותם הבלתי מתקבלת ובלתי מוסרית.

      למרות התגובות הראשונות, החלטתי שאני חייב לפרסם את זה. יש פה נושא, יש פה סיפור אנושי, או בלתי אנושי, אבל בהחלט יש פה סיפור. ויש כאן נושא שיגרום לקורא לקרוא, להרהר, לחוש משהו. איך אפשר לוותר על זה?

       

      אני לא חושב שניסיתי לנקוט כאן בגימיק זול. השתדלתי מאד לבנות את הסיפור, את הדמויות, לצייר כאן סיפור אנושי להפליא, של אב ובתו, של געגועים ומוות, ליצור בכם סימפטיה לגיבורים, ובסוף, ע"י מילה אחת בלבד – המילה "בינך" שמופיעה בסוף המכתב השני – להבין שהדמויות האלה שכבר פיתחתם כלפיהן רגשות חיוביים ואוהדים – אינן כפי שחשבתם. מדובר בנפשות מעוותות וסוטות. ולצערי, כנראה עובדה זו אינה רחוקה מן המציאות, מכיוון שמקרים כאלה, אם אכן קורים (אני לא מכיר מקרה כזה, אבל אני מאמין שזה קורה פה ושם), קורים בחדרי חדרים, ונשמרים כסוד אפל בנשמתם של הנוגעים בדבר לנצח, וכלפי חוץ אנשים אלה נראים נורמליים לחלוטין.

       

      אנסה להתייחס כעת לכל הנושאים שעלו בתגובות.

       

      אני לא חושב שהסיפור מופרך. אנחנו לא מכירים סיפורים כאלה, מכיוון שגם אם קרו, איש מהמעורבים לא ייתן להם פומבי. אבל בהחלט ייתכן שיקרו. הפרט היחיד שניתן לטעון כלפיו שהוא מופרך, הוא הפנייה של האם לבנה שי, בו היא מספרת לו את הסיפור הנורא מכל, סיפור שהוא לא יוכל להמשיך ולחיות איתו בשלום. ומדוע שתעשה זאת? אבל גם פרט זה, אולי יתברר בהמשך, בפרקים הבא, ואולי יתבררו גם הסיבות שהביאו את האם לספר לבנה את הסיפור הנורא הזה.

       

      חלק מהמגיבים התקשו לקבל את המעשה הבלתי מוסרי של ניצול הבת ע"י האב, אבל אני מציע לקרוא שוב היטב, ולשפוט – האם היה פה ניצול ושימוש במרות מצד האב, או שאוןלי זה היה מן סידור שהתאים לשני הצדדים. שהרי האם כבר היתה בוגרת בעת המקרה, אף כי ייתכן שזה התחיל עוד קודם, אבל לא נראה כי היא נוטרת לאביה על מעשיו, להיפך. כמובן, זה לא עושה את המקרה קל יותר, ולא הופך את האב למוסרי יותר, אבל זה נותן זוית אחרת להתרחשויות.

       

      כמעט כולם התייחסו לסוף, והיו מעדיפים לראות סוף אחר לסיפור. אבל בסיפור טוב, כמו בהצגה טובה, בכל סצינה אמנותית, בימתית או כתובה, נדרש קונפליקט כדי ליצור דרמה, כדי ליצור עניין.  סוף אחר היה הורג את הסיפור, שהרי הסיפור כולו נבנה ונארג עבור סוף זה.

       

      אז אולי הגזמתי? אינני חושב. הדמויות הן שהגזימו, ואני רק מביא את הסיפור, ומשתדל למשוך את הקורא בכח אל מלכודת הסוף. כי ללא הסוף הזה, אין פה סיפור. לא במקרה הזה.

       

      מכתבו של האב הרגיז חלק מכם, אבל רק בקריאה חוזרת, משום שבקריאה ראשונה נדמה שמדובר במכתב אהבה רומנטי להפליא, ורק בקריאה שניה, לאחר שנחשפת אישיותו הסוטה של האב, המכתב הזה מקבל משמעות אחרת לגמרי. באמת מכעיס, אבל תסכימו איתי שהעובדה שאותו טקסט עצמו, כשקוראים אותו בקונוטציה אחרת, מקבל משמעות שונה, וגורם לתחושות שונות לגמרי אצל הקוראים – זוהי אבן בניין ספרותית מרתקת. לא כך?

       

      התפתח כאן דיון מעניין בין לולה בר ל"פשוט אני", בעניין זכותו של הסופר לכתוב ככל העולה בדמיונו, וזכותו של הקורא להגיב כפי שמגיב. אני גורס כי קיימת החירות לסופר לבנות את סיפורו, ואף לשלב בו אלמנטים מאד מכעיסים, מאד בלתי מקובלים, וקיימת גם זכותו המוחלטת של הקורא לקרוא או לא לקרוא, לאהוב, לפרגן, לכעוס, להתקומם, ואף לרגום את הסופר במטר עגבניות רקובות. מוצג כאן נושא, ולא הסופר הוא האשם בו. הסופר אינו מביע את עמדתו האישית, הוא רק פיתח כאן טכניקה על מנת להוביל אתכם, תוך כדי זריית חול בעיניים, אל הנושא שהוא רצה להציג. אפשר שבעיניים פקוחות לא הייתם הולכים לשם.

       

      טענה כאן עליזהלה והתקוממה על כך שהאם מוצאת לנכון לספר לבנה, הבוגר כבר, את הסיפור הזה, ואף לפנות אליו על מנת שישוב אל חייה, ויבוא לסעוד אותה בשעתה הקשה. לטענתה אין לה זכות כזאת. כל זאת נכון, אך לגרסתי, לא מדובר כאן בזכות. האם החליטה החלטות לגבי חייה, כעת היא מחליטה החלטות בקשר להמשך חייו של בנו, שלא יראו עוד כשהיו, ועתה היא דורשת את חמלתו. אין לה זכות לקבל, ואין לה זכות לדרוש, אבל כדמות סיפורית, יש לה זכות להיות בלתי מוסרית, חסרת רגישות, ובעלת אישיות שטנית ומתועבת. לדמויות יש זכות להתקיים בגבולות הסיפור, בכל צורה שהיא, כל עוד אינן פורצות מתוך דפי הספר על מנת לקבל חיים אמיתיים. ולקורא יש זכות למתוח עליהן בקורת, לשנוא, לכעוס ולתעב אותן.

       

      האם ייתכן שהסוף "גדול" מדי על הסיפור? ייתכן. אינני סופר מקצועי. מבחינתי מדובר פה בניסוי ספרותי, בנסיון ליצור אלמנטים ספרותיים חדשים, אבני בניין מחומרים שונים. הסיפור לא מושלם, זה ברור. אני חושב שמתגובותיכם למדתי המון, ומכל מה שקרה כאן בעשרים וארבע השעות האחרונות הפקתי לקחים, למדתי שעור חשוב.

       

      ולסיום -  הפרק השני בסיפור, בו יפורסם מכתב התשובה של שי לאמו – יפורסם ביום שישי הבא.

        25/6/11 23:01:
      מעולה וטעון.נקודת מבט ייחודית מאוד על הנושא מוגשת בגלישה לתוך הגרון וננעצת שם כמו פתיון בבית הבליעה של דג. שבוע טוב.
        25/6/11 20:51:

      עצם העובדה שהצלחת ""לקומם"" עליך תגובות כה רבות ושנויות במחלוקת, מוכיחות את היכולת והכישרון שלך להעלות נושא כה קשה בכשרון רב.

      גם לי גרם הסיפור מידה מסוימת של אי נוחות.... וטוב מאוד שכך !

      תודה על הסיפור.

       

        25/6/11 18:02:
      מעניין!! ויש תמונות.....
        25/6/11 17:32:
      הכל כבר נכתב, לכן אעניק לך רק כוכב !
        25/6/11 17:20:
      מעניין למה אתה מתעסק בנושא הזה... אף פעם לא יצא לי לפגוש מישהו/מישהי שזה באמת קרה להם... טוב אולי בעצם מישהי אחת שרמזה לי משהו כזה ודיי לא הייתי מעונינת לשמוע... כי זה מפחיד.... דרך אגב מאז היא שנאה גברים ו"השתמשה" בהם רק כדי להביא ילדים... כל אחד מגבר אחר... ואח"כ ניתקה עימם כל קשר....
        25/6/11 16:06:
      נתבקשתי להגיב על התוכן והנה אני מגיבה. מדובר בגילוי עריות. לגילוי עריות יש את הפן הפלילי, אבל יש בו גם פן לוליטי. האפשרות הראשונה לא מתקימת אצלך בספור. הספור שלך הוא סוג של לוליטה שהייתה במערכת אוהבת עם אביה, מעבר לאהבת אב ובת על פני שנים רבות עם פרי לאהבתם. לא התרשמתי שהגילוי המפתיע בסוף הספור, מעורר חמה או כעס על הסופר או גיבוריו. ההפתעה היא גדולה, ואולי גדולה מידי משום שהפתרון לא נמצא בכלל במניפת הפתרונות הצפויים. אני חייבת לומר שהפתרון המפתיע גדול מעט על הספור ואולי משום כך קצת קשה לקבל אותו.
        25/6/11 13:45:
      אני חשה חוסר נוחות לנוכח הסיפור הזה. אם הוא נכתב "לטובת" ההפתעה שבסוף, זה נושא שקצת כבד לטעמי למטרה שכזו. אם הכוונה היא אחרת, אני תוהה למה (כגבר) בחרת לדבר ולהביא את הסיפור מנקודת מבט נשית, של הבת-האמא. והיא לא פגועה לא שרוטה, רק אוהבת. צורם לי.
        25/6/11 13:19:

      עכשיו אתה יודע, שי.

      חזור בבקשה לארץ, אני זקוקה לך פה.

       

      אמא.

       

      לאור הדיון שהתפתח פה בתגובות, אולי הקטע שהכי הסעיר אותי  

      בסופו של הסיפור הוא המצוטט למעלה. מה נותן לה לאמא הזו

      את הזכות להעמיד את שי בפני סיטואציה בלתי אפשרית כמו זו?

      האם היה לה הזכות לגלות לו את הסוד, אותו כנראה טרחה

      לטייח ביסודיות כל שנות ילדותו ובגרותו? ואם החליטה

      (מכל סיבה שאינה ברורה לי כלל) לגלות לו את האמת

      בנקודות הזמן הזו, למה היא בוחרת גם לגלות וגם "להגיש"

      מיד את החשבון...מדוע אינה מותירה בידיו להחליט בעצמו

      מה יעשה ואיך יגיב ל"סוד הנורא"?  באיזו זכות היא

      מחשקת אותו - הצעיר שכל חייו עדיין פתוחים לבחירות

      (בהנחה שכאן מתגלה נקודת מוצא כל-כך סבוכה)

      ויהיו אלו קשות ומסובכות ככל שיהיו? 

       אבל היא (אולי בחולשתה הנקודתית, מתוך אובדנה וכאבה)

      מטילה עליו את המשימה (הבלתי אפשרית) לדאוג לה,

      ועל כך אני (וזו זכותי, כקוראת) כועסת עליה מאד !

      מעניין איך הוא מגיב...

      מעניין מה אתה אלכסנדר "תציע" לו להגיב?

      אולי בעוד סיפור-המשך? 

        25/6/11 12:02:

      אני חושבת שאתה כותב מאוד יפה. מאוד מושך לקרוא אותך עוד והיה לי מהר שנגמר.

      הנושא שבחרת מאוד מורכב. אני מתעסקת איתו לא מעט ובדיוק לפני שבוע גם פירסמתי סיפור שעוסק בגילוי עריות (http://cafe.themarker.com/post/2226961/). ובדיונים על הסיפור, כמו כאן, עלתה המורכבות, של היחסים האלה. מצד אחד האהבה, והרצון לרצות את אבא ומצד שני, זה לא כדרך הטבע. ואולי זה דווקא מאוד כדרך הטבע, הרי הקשר האינטימי בין

       אב ובתו טבעי והגיוני, והחברה היא זאת ששמה את הבלמים והברקסים. 

      ''

        25/6/11 11:58:
      קראתי בנשימה אחת,לא יכולתי לעצור...כל כך מדהים ואמיתי נשמע...כל הכבוד על הכתיבה .
        25/6/11 11:38:
      וואו... כתיבה מדהימה,ודמיון מפותח.. שאפו.
        25/6/11 09:56:

      צטט: פשוט אני* 2011-06-25 08:14:49

       

      החופש של הכותב לכתוב כרצונו אינו גורע דבר מהחופש שלי להביע הסתייגות.

      הסתייגותי נובעת מחשש שסיפור המציג את האב כדמות חיובית על אף ניצול ביתו הצעירה יכול לשמש כגושפנקא לאנשים מסויימים .

      מבחינה זו סיפור אלקטרה אינו רלבנטי לטעמי כי לא היה בו כדי לעורר בי סימפטיה כלשהי ותגובתי לא התייחסה להעלאת התופעה אלא להארתה באור חיובי, דבר שגם הפסיכולאנליזה המוכרת לי באופן שטחי אינה עושה.

       

      וודאי שמותר לנו להביע הסתייגות או דעה. זה לגיטימי ואפילו רצוי, כי רק כך נוצרים דיונים מעניינים. לו היינו כולנו חושבים אותו הדבר - זה היה משעמם :)

       

      לקריאתי, דמות האב אכן חיובית עד לנקודה מסוימת, עד שמתגלה הסוד הנורא מכל. בגלל שזה סיפור קצר המון פרטים נותרים נסתרים מעיניינו. לו אישתו היתה בחיים בזמן שהוא קיים יחסי מין עם ביתו, המצב היה פי אלף גרוע יותר לדעתי.

      לא נאמר בסיפור מתי האב התאלמן ומאחר שאני לא פסיכולוגית, קראתי שגילוי עריות בין אב לבתו עלולים להתקיים במקרה של אובדן האם.

       

        25/6/11 09:39:

      הכתיבה מצוינת
      וכן...התוכן מרגיז, ועושה לנו מגרד בעור

      אז מה?

        25/6/11 09:07:
      נשמע כל כך אמיתי :-))
        25/6/11 08:14:

      צטט: Lola Bar 2011-06-25 07:56:27

      צטט: פשוט אני* 2011-06-25 06:56:13

      כתיבה יפה ומפתיעה אך התוכן מקומם.

      הפריע לי במיוחד מכתבו של האב.

      בעיני, משהו בכתיבה שלו כאילו מנסה להאיר באור רומנטי, תמים, כמעט ילדותי, גבר מסואב שהפך את ביתו לאהובתו.

      אפשר היה לייצר את אותו אלמנט מפתיע מבלי להציג את גילוי העריות המכוער באור חיובי שכזה ולדעתי כך גם צריך.

       

      אבל זו סיפרות והכותב רשאי לכתוב כפרי דמיונו. לו היו תיאורים פורנוגרפיים, או רצח אכזרי ומתועב, האם היה טוב יותר?

      בל נשכח את המקבילה הנשית לתסביך אדיפוס והיא אפקט אלקטרה. אלקטרה מהמיתולוגיה היוונית, היתה בתו של אגממנון ורצחה את אמה.

      קיימת פסיכואנליזה רחבה על התסביכים האלה.

       

      החופש של הכותב לכתוב כרצונו אינו גורע דבר מהחופש שלי להביע הסתייגות.

      הסתייגותי נובעת מחשש שסיפור המציג את האב כדמות חיובית על אף ניצול ביתו הצעירה יכול לשמש כגושפנקא לאנשים מסויימים .

      מבחינה זו סיפור אלקטרה אינו רלבנטי לטעמי כי לא היה בו כדי לעורר בי סימפטיה כלשהי ותגובתי לא התייחסה להעלאת התופעה אלא להארתה באור חיובי, דבר שגם הפסיכולאנליזה המוכרת לי באופן שטחי אינה עושה.

       

        25/6/11 07:56:

      צטט: פשוט אני* 2011-06-25 06:56:13

      כתיבה יפה ומפתיעה אך התוכן מקומם.

      הפריע לי במיוחד מכתבו של האב.

      בעיני, משהו בכתיבה שלו כאילו מנסה להאיר באור רומנטי, תמים, כמעט ילדותי, גבר מסואב שהפך את ביתו לאהובתו.

      אפשר היה לייצר את אותו אלמנט מפתיע מבלי להציג את גילוי העריות המכוער באור חיובי שכזה ולדעתי כך גם צריך.

       

      אבל זו סיפרות והכותב רשאי לכתוב כפרי דמיונו. לו היו תיאורים פורנוגרפיים, או רצח אכזרי ומתועב, האם היה טוב יותר?

      בל נשכח את המקבילה הנשית לתסביך אדיפוס והיא אפקט אלקטרה. אלקטרה מהמיתולוגיה היוונית, היתה בתו של אגממנון ורצחה את אמה.

      קיימת פסיכואנליזה רחבה על התסביכים האלה.

       

       

        25/6/11 06:56:

      כתיבה יפה ומפתיעה אך התוכן מקומם.

      הפריע לי במיוחד מכתבו של האב.

      בעיני, משהו בכתיבה שלו כאילו מנסה להאיר באור רומנטי, תמים, כמעט ילדותי, גבר מסואב שהפך את ביתו לאהובתו.

      אפשר היה לייצר את אותו אלמנט מפתיע מבלי להציג את גילוי העריות המכוער באור חיובי שכזה ולדעתי כך גם צריך.

        25/6/11 00:19:

      אלכסנדר הגדול,

      אתה אמן אמיתי. אתה מצלם יפה מאד וכותב יפה באותה מידה.

       

      לגבי הטקסט, מסכימה שהוא קשה לעיכול. גילוי עריות זה טאבו נפוץ מאד בתרבויות אנושיות.

      חייבת להודות, שמאותו רגע שאמו של שי פתחה את המזוודה ציפיתי לאיזו חשיפה, משהו פיקאנטי, אבל רחוק מההמשך :)

       

       

       

        24/6/11 23:35:

      זה לא כל כך קצר הסיפור

      זה סיפור חיים ארוך....

      כל כך מרגש וכמה יפה הכתיבה.
        24/6/11 23:26:
      סיפור מקסים
        24/6/11 23:11:
      יפה מאוד!כל הכבוד!
        24/6/11 23:00:
      כתבת נוגע ללב...
        24/6/11 22:24:
      ברוך השם ....איזה דמיון...:-)
        24/6/11 22:08:
      אלכסנדר ידידי בלא ספק נחנת בכושר תאורי לא מבוטל, במיוחד שהסיפור הוא מהדמיון ואינו לקוח מהמציאות שחוית, הסוף קצת הפתיע אותי,ואולי זה נובע משמרנות מסוימת, שלמרות הקדמה עדיין שורדת אצלי, אולי יכול להיות פתרון אחרשגם יפתיע אולי קצת פחות,, ואני מודע לזה שהפתרון אמור להיות מתוחכם כדי שירשים כמו הס וף שנתת לסיפור, שבת מצוינה לך ידידי, בידידות רבה אשר
        24/6/11 21:47:
      אלכסנדר מספר הספורים. יש לך את זה. ממש כמו שיש לך עין ואצבע שפועלות בהרמוניה ומנציחות רגעים בזמן, יש לך גם תאים אפורים משובחים שעובדים בהרמוניה עם קצב הלב ויוצרים ספור מדורה נהדר. (ספור מדורה הוא ספור שנשמע בעצימת עיניים, כשהטבע משמש מוסיקת רקע, להבות המדורה לוחשות כי יש המון אפלוליות בספור שתתגלה רק אם תתפנה, ואחר כך אתה לוקח לשינה הפרטית את ספור המדורה ואם יש לך מזל אתה חולם לך אחד כמוהו)
        24/6/11 20:59:
      מרגש עד כאב ממצב של מציאות חיים שעולה מהדמיון. אודי. *
        24/6/11 20:03:
      קשה עבורי מציאות בה הורים/מבוגרים חוצים את גבולות המותר בילדים. פשוט לא! אף לא בשם "אהבה" :(
        24/6/11 19:58:
      יפה!
        24/6/11 19:50:
      מצויין. לך לראות את הסרט "האשה ששרה".
        24/6/11 19:45:

      שני מכתבים. מוות ולידה.
      גלגלי הזמן ורגעי חשבון הנפש.
      כתוב בגובה העיניים ...ובאנינות. 

      שבת שלום ..!

        24/6/11 19:33:
      אתה בונה מתח לתפארת, מרכיב את חלקי פאזל ביסודיות, חסכנות המילים שלך מעוררת בי השתאות...משובח ! ובכל אופן - לגבי התוכן , או לגבי המשתמע מהסוף ... זה נשמע מופרך ... לי .

      תגובות אחרונות

      פרופיל

      אלכסנדר הגדול
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון