להיוולד עם השם מינו זה תמיד מתכון לצרות. כבר כשהיה ילד בגן, רצה תמיד לשחק עם הבנות ואלו העדיפו להשליך עליו כדורי בוץ או לרוב פשוט התעלמו ממנו. כשהיה בבית הספר, המורים דאגו שמא יפתח אישיות מפוצלת כי נהג לשחק בהפסקות עם עצמו ותמיד היה ממחיז את שתי הדמויות בקולי קולות. הוא היה משליך את הגולה לעבר הגולה השניה, וכשהראשונה הייתה פוגעת, היה קורא בקול "ניצחתי אותך", ומייד רץ לעבר השני של החדר וקורא בקול טיפה שונה "מה פתאום, זו בכלל רמאות, הגולה לא נגעה אפילו", והמורים היו מתבוננים מהצד ומנידים בראשם בדאגה. הם זימנו את ההורים כמה פעמים לשיחה, אך אלו ביטלו את טענותיהם של המורים בכך שלילדים יש דימיון מפותח ואל להם לעכב את ההתפתחות הטבעית של ילדם. הילדים מצידם התרחקו ממנו עוד ועוד, אך מעולם לא הציקו לו. היחס אליו לא היה שונה מאשר לכל רהיט בחדר. כשסיים את לימודיו מצא עבודה כמחסנאי באחת מרשתות המזון הגדולות וכל יום בשעה אחת, היה יוצא להפסקת הצהריים שלו בפארק ליד, עובר ליד דוכן הנקניקיות, מבקש תמיד בלי חמוצים ועם כמות כפולה של כרוב כבוש, והיה מתיישב על אותו ספסל ומנהל את הטקס הקבוע שלו של פתיחת העטיפה. הוא היה מוציא את המפית מן השקית ופורס אותה על רגליו. היה פותח בזהירות את העטיפה, מניח את הנקניקיה על המפית, ולאחר מכן מיישר את העטיפה במריחות קטנות וזהירות, נמנע מלגעת באיזורים בהם היה מרוח קטשופ וחרדל, ולאחר שישר את העטיפה ככל שניתן, היה מקפל אותה לארבעה קיפולים ישרים ומדוייקים. לאחר מכן היה משבח את עצמו בקול "יופי מינו, יצא לך קיפול נהדר", ואת היצירה הזו היה משליך מייד לפח שעמד סמוך לספסל. הוא היה מסיים לאכול את הנקניקיה, ובמפית שהייתה פרוסה על רגליו היה מקנח את קצות פיו ומשליכה לפח, מנגב את ידיו במכנסיו וחוזר חזרה לעבודתו. כך היה מדי יום, עד שבאחד מן הימים, בעוד מינו עסוק בקיפול הקפל השני, מחבר את שתי הקצוות כך שיגעו בדיוק אחת בשניה, הסיט את תשומת לבו ענן עדין ומבושם שחלף לידו. הוא נעצר, אוחז היטב בקפל שלא יזוז ממקומו, והרים את ראשו. הסתבר שאותו ענן הגיע מבחורה צעירה שחלפה לידו, מטופפת קלות בעקביה הקטנטנים. אותה בחורה, שאף שלא הייתה מן המצודדות שבחבורה, כי קומתה לא עלתה על מטר וחצי ורוחבה כאילו דימה להשתוות לגובהה, גרמה לדמו של מינו לגעוש בעורקיו. מינו, שאמנם חווה תחושות דומות בעבר, אך מעולם לא בעוצמה שכזו, היה אבוד לגמרי. הוא התבונן בעטיפה המקופלת אך מחצית הדרך שבידו, ואז התבונן בכדור הקטן והריחני המתרחק ממנו בטיפופים שובבים, ואז התבונן שוב בעטיפה. מינו, בנחישות עקשה אך עם תחושה חמוצה מעט, חזר לקפל את שני הקיפולים הנותרים לפני שהעטיפה מצאה את מקומה הקבוע בפח האשפה. למחרת כשישב מינו והיה עסוק בהידוק הקפלים, הגיע שוב לאפו הענן העדין הזה, והפעם היה זה בקיפול השלישי. הדחף להרים את ראשו היה עז, אך הוא חשש שלא יוכל לשוב למשימתו באותה מידה של דיוק ולכן באצבעות נוקשות ובתנועות חזקות מעט מדי המשיך את קיפוליו, שגם הפעם לא סר מהם הדיוק. כשהגיע שוב למחרת, כבר הגיע חרד כולו אך עם זאת נחוש כתמיד, לא הופרעה מלאכתו. הוא המשיך במלאכת הקיפול, טרוד ואף מאוכזב מעט וכולו מבולבל מעוצמת הרגשות המעורבים. אחרי מספר ימים בהם לא הגיעה הבחורה עוצמת החרדה החלה לפחות, ועם זאת קשה היה לומר שהאכזבה הסירה את טופריה ממנו. באותו סוף השבוע המשיך במלאכת בניית העיר השמיימית ממסטיקים משומשים במרתף בית הוריו, אך ראשו היה טרוד ללא הרף. ניתן היה לראות זאת מאחר וצריח אחד המשיך להתמוטט כל העת, כי לא לעס את המסטיק מספיק פעמים. כשחזר לעבודתו לאחר סוף השבוע הגיע מעט עייף כי באותו הלילה הטרידו אותו חלומות טרופים. היו בהם שדות של פרחים וכדורים ענקיים מתגלגלים לעברו וקולות של בחורות שקראו לו - בוא אלי מינו, בוא, מה אתה לא מריח? והוא היה רץ וצועק - לאן? לאן? מה, זה לא הפרחים? באותו היום בספסל, זה הגיע כבר בקפל הראשון. צל כיסה אותו והוא הרים את ראשו. "אפשר לשבת?" היא שאלה. מינו התבונן בעטיפה בידו. בנקניקיה המונחת על רגליו, בכדור הגדול והחייכן מולו. בלי לחשוב הוא השליך את העטיפה המקופלת אך פעם אחת לפח וזז הצידה לפנות לה מקום. "בטח" ענה בקול חלוש. "שמתי לב שאתה יושב פה כל יום" אמרה בחיוך והתיישבה. ההורים שלו אחרי זה סיפרו כמה צדקו כל הזמן שלא נתנו לכל הפסיכולוגים והיועצים לגעת להם בילד. כי הנה, הנה ההוכחה שהחינוך שלהם בסופו של דבר גרם לו להפסיק עם כל ההרגלים האלה. "בושה" הייתה האימא רוטנת בכל מקום. "רק הורים יודעים מה הכי טוב לילדם. אני ידעתי שבסוף זה יעבוד". |