הערצותיי הfטישיות ליצירות מופלאות
קראתי בשעתו באיזה עצות לחיים כזה, "נסה אחת ל- לעשות משהו שלא נהגת לעשות בעבר".
כרקע אספר שיש לי איזה קטע דפוק כזה לפיו דברים מוסיקליים ( ואחרים) שהם בעיני יצירות מופת אישיות כאלו, אני מאזין להם רק אחת ל- , בתזמונים הנכונים לי, וגם, בדרך כלל, לא כותב עליהם.
תחושה מסוימת של זילות בשימוש תדיר מדי, או בכתיבה על.
ההם (מהעצות ) אומרים שלנהוג כדבריהם עשוי להביא לשינוי מהותי בחיי. שלא אנסה?
אשים כאן קטע (מוכר כמובן) שמהווה עבורי יצירת מופת שכזו , שהאזנה לו ולניואנסים שמצאתי בו, מרגשים אותי ברמות בכל פעם מחדש.
אם הייתי צריך לבחור בשיר בלוז, לבן, מקורי , עם מבנה מוסיקלי עשיר יותר מאשר בקטע בלוז שלדי מקובל, הייתי בוחר בזה (ואולי גם ללא הסייגים הנ"ל) .
מאחד האלבומים הטובים שלהם, לד זפלין 3.
השיר תוכנן אגב להיכלל בזפלין 2, אבל נדחק משם על ידי נפיל אחר, שכששמעתי אותו לראשונה ( זוכר בדיוק איפה ובאילו נסיבות, אם אספר, לא יאמינו לי. רגעים מכוננים ברוק האישי שלי) הייתי בהלם של האזנה ראשונה למשהו שלא שמעתי קודם לכן (וזה היה כבר אחרי שחרשתי על זפלין 1...). עד היום אני חושב שזה אחד משירי הרוק העוצמתיים שנכתבו, עם ריף פתיחה ענק. בונזו גדול שם, וגם האחרים).
חזרה לסינס.
קיים סיפור לפיו ג'ימי פייג' לא היה שבע רצון מסולו הגיטרה שיצא לו במהלך מספר סשנים של הקלטה (מדובר בוואחד סולו מורכב) ובשלב מסוים לקח הפסקה ויצא לאיזה סיבוב מחוץ לאולפן, לנקות (או למלא) את הראש.
מחוץ לאזור ההקלטה הוא נתקל במגבר ששכב שם לא מחובר, שדיבר אליו (כנראה שזה היה למלא), אותו הוא החליט להשמיש ועליו הוא הקליט לבסוף, בטייק אחד, את קטע הסולו הנמצא באלבום.
היו שקראו לקטע הזה- "The best rock guitar solo of all time."
לא אכנס לזה , קיימים לא מעט דירוגים לקטגוריה הזו, שלטעמי אין בהם כל צורך.
להמחשת מורכבות הסולו הזה מציינים כי לפני מסע ההופעות של הלהקה, ב-75, שבר ג'ימי פייג את קצה אחת מאצבעותיו ביד שמאל (היד החשובה יותר לעניין זה בשל היותו ימני הפורט ביד ימין, אך נדרש לכל אצבעות השמאלית על מנת לתמרן על המיתרים).
במסע ההופעות הנ"ל הם הורידו מהליסט את השיר הזה, שהיה בו במקור, מכיוון שפייג' חש שלא יוכל לנגנו כראוי עד שתרפא לחלוטין האצבע.(מוסיקאי אמיתי שלא מוכן לחפף ).
כדאי לשים לב למעברים המלודיים וההרמוניים המתפתלים ונעים להם תוך אזכורים עדינים של המוטיב המרכזי ,הן לאורך השיר, והן בסולו הגיטרה הנפלא של פייג'.
כדאי לשים לב גם לליווי שעושה פייג' לפלאנט בשליש האחרון של השיר ולנגיעות העדינות שלו בגיטרה בשלבים אחרים בו.
וכן, לקטנות של פול ג'ונס בהאמונד כשבו זמנית הוא מביא את הבס ליין של השיר עם הבס פדאלס של האורגן (עוד ענק שלא זכה לדעתי להערכה המגיעה לו, ביחס לשלושת האחרים שם, שחברי OB הקדיש לו, בצדק, פוסט נפלא) , התיפוף עם "חריקות" הבס דראם של בונהם (יש סיפור גם על זה), וכמובן שעל השירה של פלאנט, לא צריך להרחיב.
לדעתי התזמור והשילוב שעשה שם פייג' ( שאגב, כתב גם את הליריקס- הקרדיט לשיר מיוחס לכל ההרכב) , בין האקורדים המיוחדים, עם הירידות הסטייל בטהובניות למטה , לכל השאר, גאוני.
גם נגיעות ג'אזיות לא נעדרות משם בעיני.
אפרופו פייג'.
לאחרונה הרבינו להציג כאן הרבה גיטריסטים נהדרים מדורות מאוחרים יותר, גם אני עשיתי זאת.
איכשהו , הבאת הנ"ל, מהווה עבורי אמירה בסגנון של " היי, לא לשכוח את המייסדים " .(היו כמובן גם נפלאים מוקדמים יותר).
אוהב אותך ג'ימי , תמיד היית עבורי מודל לגיטריסט ומוסיקאי ענק , סליחה שקצת הזנחתי לאחרונה.
אמנם 88 (נכון יותר המאזינים) שמו אותך שלישי , אחרי קלפטון, לא אגיב על זה כאן, אולי בשיחה הבאה בינינו. לא נורא , אני מכיר רשימות טובות יותר (-:).
עברתי עם השיר הזה רגעים אישיים כאלו ואחרים.
מה שמביא אותי לחשוב על שירים כחברים המעלים חוויות, או כחוויות המעלות זכרונות מחברים/ות.
משהו נוסף.
בכל פעם שאני שומע את הזפלינים, אני אומר לעצמי שוב ושוב, איזה מתופף ענק היה בונהם.
הכניסות שלו הן כל כך בזמן ובמינונים הנכונים. מעין כלי נגינה לכשעצמו ולא רק ריתם סקשון.
לטעמי, חלק משמעותי מאד בהעשרת שיריהם שייך לו.
רביעייה מופלאה.
מומלץ לשמוע בווליום ובתאורה מעומעמת מעט.
|
