כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    רסיסים

    ארכיון

    0

    סיפור לשבת

    21 תגובות   יום שבת, 25/6/11, 10:09

    "הסיפור שאספר לכם עכשיו", היא מביטה אלינו בעיניים שחורות ונוצצות, "הוא סיפור שעובר במשפחתנו מזה דורות, מאם לבת, מזו לבתה, מזו לבתה, וכך הלאה. תחילתו, לא ברור אם היא אי שם באירופה הצפונית, שם היום לא יום והלילה לא לילה; או דווקא בדרומה של אמריקה, שם המציאות נוהגת על פי חוקים אחרים מאלה הידועים לנו כאן. את זה גם אותה סבתא רבתא שלי, שהעבירה את הסיפור לבתה וזו לבתה וזו לבתה וכך הלאה, לא ידעה לומר. ואולי התרחש הוא בשני המקומות גם יחד".

    אני מנתקת את המבט מהאישה העטופה בגלימה היושבת מולנו על כיסא ברים גבוה, ומעבירה אותו אל היושבים איתי סביב השולחן. כלת השמחה, היושבת בראש השולחן וחולשת על השבט הקטן הזה שהתכנס כאן לחגוג איתה את יום הולדתה השמונים, נראית עייפה. אחי ואחותי יושבים משני צדדיה, קשובים לכל אנחה שלה, מוכנים לקפוץ לכל גחמה. המשפחות שלהם נפרשות אחריהן; אחר כך שתי הדודות והדוד, על משפחותיהם שלהם, ובסוף אני. כמה רגשות קשים, לא מדוברים ולא פתורים חוצים את השולחן הזה. כולם יושבים נוקשים, כאילו הדבר שהכי היו רוצים זה להיות במקום אחר. משפחה, נו. אני מנערת מחשבות ומתמסרת לקול המספר.

                   

    "בימים ההם, של סבתה של סבתה של סבת סבתי הגדולה, היו נוהגים הבריות לקום עם שחר, לצאת לענייני יומם שבחוץ, ועם ערב, עת נאספת השמש ומפנה מקום לערבו של היום, נהגו גם הם, כדרכו של הטבע, להתכנס איש איש במקומו הבטוח, להסתופף איש איש עם אהוביו ומוקיריו, ולעסוק בעניינים שבפנים. קבוצות-קבוצות, משפחות-משפחות, מורחבות-מורחבות, שבטים קטנים, המוגדרים בקשרי דם ונישואין ובתפקידים הברורים לכול. ברגע שידעת בדיוק מיהו זה שעל פיו ייפול דבר, מיהו זה שתמיד תימצא אצלו נחמה, מי זה שמאחורי גבו הרחב אפשר להסתתר ולעשות מעשים אסורים ומי זה שלעולם לא ייכשל בלשונו ויספר לאחרים את מה שהפקדת בידו כסודך – הרי שידעת שאתה שייך".

    שטף הדיבור שלה פוסק לרגע כשהיא מרימה את כוס הזכוכית הגדולה מהשולחן הצר שלצדה ולוגמת ממנה לגימה ארוכה. אחר כך היא מניחה את הכוס בחזרה, נושמת נשימה עמוקה ומעבירה עיניים, פוגשת כל אחד במבטה. אני שומעת את היושבים סביב השולחן נושמים עמוק גם הם ושוב מפנה אליהם מבט. אימא מחייכת. אחי שעון לאחור בכסאו. אחותי מניחה יד קלה על כתפו של בעלה. אורית, בת דודתי, פתאום מישירה אליי מבט אחרי כל מה שעבר בינינו.

                 

    "הדמות האהובה על סבתה של סבתה של סבת סבתי הגדולה", ממשיכה האישה בקול גבוה מעט יותר ובקצב מהיר מעט יותר, "הייתה המרפאה. זו שהיו ניגשים לבקש את עזרתה מי שחש במכאוב או באי נוחות כזאת או אחרת. וזו, המרפאה, תמיד היה לה בשביל אותם הסובלים דבר מה שנרקח בסיר, עלה שנקטף מאיזה שיח, ומילים טובות בשפע. סבתה של סבתה של סבת סבתי אהבה לבוא אליה, לשבת איתה בחדרה, להתבונן בשיקויים ובמרקחות שהכינה וחילקה לאנשים שבאו לבקש את עזרתה ולהאזין לסיפורים שסיפרה להם. וכך, לאורך השנים, למדה סבתה של סבתה של סבת סבתי הגדולה את רזי הריפוי, ומשגדלה ובגרה החלה לעזור ולסייע ולתת יד לפי הצורך, ולאט לאט החלה אף היא לטפל במבקשי הריפוי, תחילה תחת השגחתה של מורתה ואחר כך לבדה ובעצמה".

    מבט גישוש לעבר אמי ומפלס מצב רוחה הראה לי מגוון פרצופים מרותקים, מחויכים, רפויים, מסובים סביב השולחן. מה קורה פה? אפילו הילדים הרימו את העיניים מהמכשירים המרצדים שהעסיקו אותם, וישבו רגועים, עיניהם באישה שממול. החזרתי גם אני את מבטי אליה, פוגשת את העיניים השחורות שלה שהישירו מבט מחויך ותקיף. נשמתי עמוק, גירשתי ממוחי את הקול שבמפגשים משפחתיים מזהיר אותי תמיד מפני מתקפות רגשיות חזקות מדי, והתמסרתי לקולה הבוטח, הקולח.

                 

    "וכך נמשכו החיים של סבתה של סבתה של סבת סבתי הגדולה, יום הלך ויום בא, ילדים נולדו וזקנים עברו לעולם שכולו טוב, והגיע גם זמנה של מורתה להיאסף אל אבותיה. ובאחד הימים האלה של טרום עזיבתה, קראה לה מורתה לבוא לשבת לצדה, ובקול חרישי ומתמשך אמרה לה, 'בתי, הנה הגיע זמני. אני נפרדת ממך והולכת אל העבר השני בלב קל, כי אני יודעת שאני מפקידה את רווחתם של בני שבטי בידיים טובות. את המלאכה את יודעת, ועתה הגיע הזמן שתדעי גם את משמעותה, ואת זו תעבירי הלאה, כשיגיע זמנך שלך'.

    "סבתה של סבתה של סבת סבתי הגדולה עמדה מול מורתה נרגשת, דמעות בעיניה. היא אחזה בידה של הזקנה והנהנה אליה, קשובה. הזקנה היטיבה לאטה את הכרית מתחת לראשה ואמרה, 'הריפוי שאנחנו מציעות לאנשים הוא מורכב. מורכב יותר ממה שהם חושבים או יודעים. להם נדמה כי השיקוי שהם בולעים או המרקחת שהם מורחים, הם המביאים מזור לחוליים. אך זוהי אמת חלקית בלבד. השיקוי והמרקחת לבדם אין בכוחם לרפא באמת. חלקו האחר, העמוק, של הריפוי טמון בסיפורים שאני מספרת להם. המילים שאני מטפטפת לאוזניהם, סגולתן היא ביכולתן לרפא את העבר. הן מתקנות עבר כואב שיצר הווה כואב בדמות מחלה. השיקויים והמרקחות, אלה עוזרים לרפא את כאבי ההווה. אך ללא הריפוי שמרפאות המילים בעבר, תשוב מחלתם ותתקוף אותם בתוך זמן קצר. לכן זכרי תמיד להגיש לבאים לבקש את עזרתך, שיקוי ומילה יחד, מרקחת וסיפור משולבים. כך תרפאי את עברם, את ההווה שלהם ותאפשרי להם ליצור עתיד טוב יותר'."

                  

    האישה בגלימה השתתקה והרכינה את מבטה. לקח עוד שבריר שנייה לפני שהבנו שבזאת היא סיימה את תפקידה בערב הזה, שהגיע פתאום לסיומו. פרץ מחיאות כפיים עלה מסביב לשולחן, והיא קדה לעברנו קידה קלה וקמה ממקומה, לסדר את חפציה. גם אנחנו קמנו מהכסאות, להתמתח ולחלץ איברים. כולם נראו נינוחים פתאום, שיחות קלילות זרמו והייתה תחושה שאף אחד לא באמת רוצה להיפרד וללכת הביתה.

    "אוי, היה נהדר", אימא מספרת מהדרך לחברתה שרה, המתגוררת בניו ג'רזי. "הילדים היו, והנכדים, וכולם. והיה אוכל נהדר ובסוף הם גם הביאו איזו אישה אחת שכולנו נהנינו ממנה כל כך. כן, אישה אחת. משפרת שיפורים".

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/6/11 09:09:

       

      הו! אתה, מה שלומך, אתה?!

      :)

              

      תמיד תבוא עוד שבת.

      שיישאר הסיפור גם בשבילה.

       

        29/6/11 21:11:
      הי גם לך - :) (...והשבת כבר הלכה לה והסיפור נישאר...)
        29/6/11 20:51:

       

      תודה, עושה נפלאות שכמוך.

      מפיך, זו מחמאה מיוחדת.

             

        29/6/11 18:01:
      סבתה של סבתה של סבת סבתי הגדולה, עליה השלום, היתה אומרת "כשאתה שומע סיפורי סבתא, ובכל זאת אתה נהנה, הגעת לגיל בו כדאי להכין כמה סיפורים משלך". נהנתי :-)
        28/6/11 14:25:

            

      ענתי... את בעצמך.

      :)

      תודה.

      איזה שיפור יפה!
        27/6/11 00:06:

                

      אמממ, לא יודעת להגיד בטוח.

      ימים יגידו כזה.

      שנייה אני באה אצלך.

              

        26/6/11 23:59:
      מה זה אומר ?? שחזרת ??
        26/6/11 14:52:

             

      חוכם... תודה.

      נדמה לי שהפרשנות לחיים, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות  - שם יש ריפוי.

               

        26/6/11 14:42:
      סיפור טוב. סלחנות והכרת תודה מאפשרים לסיפורים לרפא את עברנו, למען עתידנו. סיפור חשוב.
        26/6/11 11:27:

             

      טוב, זה כי את פסיכולוגית וכותבת.

      :)
      טיפול נרטיבי נראה לי אחד הדברים הנפלאים, אם לא ה.

                       

        26/6/11 11:22:
      :) מזכיר לי את הספורים על מילטון אריקסון...
        26/6/11 07:48:

               

      בנג' - שרופאיו מתלוצצים איתו, שם גדולתם.

      מיכאל - תודה רבה. ושבוע מצוין.

               

      :)

        26/6/11 07:07:
      כתיבה יפה מאד, אילה. גם הרעיון מעניין. על כוחן של המילים והשפעתן הפסיכולוגית על המטפל ועל נפשו. בהחלט מעורר למחשבה. תודה ושבוע נעים !
        26/6/11 01:37:
      מתלוצץ עם רופאיו זה חלק מהסיפור.
        26/6/11 01:15:

                  

      רם, זה משמח אותי...

      :)

                

        25/6/11 21:35:
      נהנתי
        25/6/11 15:15:

      באופן אישי, קשה יהיה להאשים אותי בגעגוע לרופאים כלשהם.

      אבל כן, אם חייבים, אז בהחלט יש געגוע לזן האנושי על פני הזן הרובוטי.

           

      נעים לראות אותך פה, איש אש...

                 

        25/6/11 14:41:

      "חלקו האחר, העמוק, של הריפוי טמון בסיפורים שאני מספרת להם."

       

      ניכר הגעגוע לרופאים של פעם. אני זוכר את ד"ר קסטנבאום שהיה מטפס 4 קומות לבקרני במחלותי כילד, תמיד דיבר, הסביר ועודד

        25/6/11 14:21:

               

      תודה, לי"מ.
      אני, ככה, איך לפעמים כזה.

      :)

               

        25/6/11 12:03:

      איזה יופי ששבת

       ***********

      פרופיל

      א י ל ה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות