את חולה אהבה בשיכון ג' ראיתי למרבה הפרדוקס בקולנוע של אוניברסיטת בן-גוריון. פרדוקס כי התגוררתי אז במעונות ג' הקרויים על שם אותה שכונה באר שבעית בעלת השם המשמעותי, הארצישראלי ומעורר ההשראה - ג'. למי שלא ביקר במעונות אלו מעולם אציין שמדובר במבנה עגול עם גינה פנימית, בו כל החלונות של כ-ל החדרים פונים פנימה לאותה חצר פנימית, עצומה. זו הייתה תקופת בחינות וסרט על טירוף מאהבה, או על טירוף בכלל נספג היטב ולפרטים במוחנו הרבה לפני אינפי 2.

אחרי שרואים סרט טוב ממש, כזה שקמים איתו בבוקר שלמחרת, יש רצון לשותפות רחבה של החוויה. אני לא בטוחה אם ניתן לתאר במילים את החום שהציף את ליבי בכל פעם שמישהו הגיח מחלונו, מייסורי לימודיו ושאג מלא גרון "אווליייייייייייין". הראשון (מי הגאון?) סחף מיואשים נוספים אחריו. כך, מדי כמה שעות, משהו היה נשבר וצורח כך שכל המעונות הסתחררו – אווליייייייייייייייייין. אין ספק שזו הייתה דרך יעילה לפריקת מתחים בתקופת הבחינות, אבל היה פה משהו נוסף, תחושה מחזקת של שותפות גורל (תרבותית ואקדמית) שיחזור ושימור של החוויה המדהימה שליוותה את כל (?!) מי שצפה בסרט.

ראיתי אתמול את אבדות ומציאות. זה ממש לא פגם לי בחוויה שמדובר בתוצר לוואי (?) של סדרה שצולמה, וגם לא מעניינת אותי תחושת האפליה בתעשייה למול התקציבים של המקורבים וכו'... הדבר היחיד שמעסיק אותי כרגע זה שאין לי מה לצעוק ולמי. לא שכונתי הנוכחית ולא הסרט מספקים את הנדרש. שלרגע לא יובן לא נכון, הסרט נגע לי בנימיי נפשי וריגש כל נמש חרש (דייט שני, אז רצתי לבכות בשירותים) אדי הסרט מבעבעים בי עדיין, בזכות המריר-מצחיק, הייאוש, עצמתה של אהבה לא מושלמת ומוסיקה מ-ד-ה-י-מ-ה של ערן צור שממש מכשפת אותך בסופו, פשוט הייתי רוצה לצעוק את זה עכשיו...

אז קבלו - אוולייייייייייייייייייייייייייייייייייייייין

וכמובן - לרוץ לראות.