כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שברירים

    שברירים קצרים בני ארבע שורות כל אחד

    פוסטים אחרונים

    0

    מדוע ירה דניאל בתן-יד ?

    36 תגובות   יום שבת, 25/6/11, 19:21

    אפור היה תן-יד או אולי חום, ערפל השנים הרובץ על זכרוני מטשטש את דמותו. אבל את אוזניו אני זוכרת היטב, האחת מקופלת במחצית הדרך ואילו השנייה מקופלת רק בקצהה כאילו לא עמד לה כוחה להתיישר עד הסוף. לפקודה "תן-יד!" היה מושיט את כפו ומקשקש בזנב, כדרך הכלבים. דניאל הוא שהביא את תן-יד אלינו להיאחזות הקטנה שעל ימת הברדאוויל. כלב מכלבי הבדואים היה תן-יד, גדול ומאיים. דניאל שהיה תברואן היאחזות (מאז ומתמיד הייתה לו משיכה לעניינים של בריאות), מצא אותו ליד המזבלה, ואהבה ממבט ראשון נקשרה ביניהם. בתחילה היה מלווה תן-יד את אהובו עד גדר המחנה, ממתין קמעה ומסתלק, אחר כך העז להיכנס פנימה בצעדים מהוססים, וברבות הימים שכח כיצד יוצאים.

    כאשר יצא דניאל לקורס חובשים, יצא תן-יד אתו. בקורס שימש שוליה לפרחי החובשים שחבשוהו ותקעו בו מחטים. תן-יד עמד בעסק באהבה ובגבורה, ודניאל שסיים את הקורס כחניך מצטיין היה גאה בו מאד. גם בתפקידו כחובש ההיאחזות היה גאה, הוא מילא את תפקידו ברצינות תהומית, והמקטרגים אמרו שברצינות רבה מדי. תן-יד אף הוא היה גאה בידידו החובש, והיה מלווה אותו בסיוריו על פני ההיאחזות, בודק באפו הרגיש את נקיון החדרים ואת החולים במסדר החולים. דניאל טען שחוש הריח של תן-יד עוזר לו לגלות מתחזים או לכלוך שטוטא אל מתחת למיטה.

    כשסיימנו את שהותנו בהיאחזות ועברנו צפונה לקיבוצנו המיועד בא כמובן תן-יד אתנו. כולנו אהבנו אותו וטפלנו בו על פי תור. לולא היינו אנשים רציונאליים היה ודאי הופך לקמע של הגרעין.

    שירותנו הצבאי נסתיים. בברכת הדרך מלווה בגעגועים ליווינו את דניאל שנסע לארצות רחוקות לממש את משאת נפשו, וללמוד רפואה. היה זה ניצחונה של אמו היקית על הממסד החינוכי שלא ידע לגלות בבנה הפרחח את ניצני הרופא הדגול לעתיד. מרורים השביעו אותה אותם מורים שטחו עיניהם מראות. על כוס קפה מר ועוגות שאין כמותן, הייתה חוזרת ומספרת לנו, כשבקרנו בביתה שעל הים, כיצד הריצו אותה שוב ושוב לבית הספר להשמיץ באוזניה את בנה, וכיצד דניאל שחס על זמנה ועל רגשותיה הסביר בעדינות למורה שמגר הגדול, הרווק הנצחי, אימת בית הספר, ש"אם רוצה המורה להתחיל עם אמא שלי, הוא יכול לבקר אצלה בבית, אין צורך להזמין אותה כל יומיים לבית ספר". התחשבות זו באמו עלתה לו לדניאל בהרחקה לצמיתות מבית הספר ורק ריצות ותחנונים והבטחות הרבה בטלו את רוע הגזרה.

    הימים עברו להם, כדרכם של ימים. דניאל היה מעבר לים, עסוק בהגשמת חלומה של אימו ואנו טפלנו בתן-יד במסירות ובאהבה. ערב אחד הדהדה הצעקה בחדר האוכל "טלפון לגרעין" הייתי ליד הטלפון ועניתי. בצידו השני של הקו היה דניאל. "דניאל! קראתי, דני איפה אתה?" לא שמעתי את התשובה כי סגל חטף לי את הטלפון, ועל פי קולו הנרגש הבנתי שדניאל לא רחוק. "אני כבר בא לאסוף אותך" צעק סגל לשפופרת הסרבנית "ואני באה אתך" אמרתי וקולנו ודאי שנשמע עד לתחנת הרכבת בה חיכה לנו דניאל עטוף במעיל פרווה ארוך (תמיד היה גנדרן) ובצעיף צבעוני. כשגמרנו לרקוד, לקפץ, ולהתחבק, וכשחזרה אלינו נשימתנו, ניסינו להבין את המצב. כן, דניאל חזר לתמיד. כן הוא נטש את רעיון לימודי הרפואה. לא אמא שלו עוד לא יודעת, הוא בא ישר משדה התעופה לקיבוץ.

    בערב על הדשא שמענו את הסיפור. הוא אף פעם לא חשב שזה כל כך קשה. הרצאות באודיטוריום בשפה זרה, התחרות האלימה, הלחץ, הבדידות. הוא פשוט התמוטט פיזית ונפשית, סיפר בלחישה, כמו לעצמו, ואושפז. בבדיחות דעת מעושה סיפר לנו על טיפול סוגסטיבי שעבר, טיפול בו נאלץ לומר שוב ושוב בקול רם "אני בסדר, הכל בסדר, אני בסדר, הכל בסדר.." עד שחש את כל מה שלא בסדר מחלחל מבטנו לריאותיו ומשם לגרונו ולזרועותיו ומתפרץ בזעקות שבר. וכשחזר מעט לאיתנו ארז את מיטלטליו ועלה על המטוס הראשון ארצה. שמחת הפגישה הועבה מעט. אהבנו את דניאל. לא נעים לראות מישהו אהוב נכשל, וחלומות מנופצים לעולם אינם מראה מלבב. שתיקה השתררה. סגל, אם משום ששנא שתיקות או מתוך רצון לעודד את דניאל הציע ללכת לראות את תן-יד שהיה קשור ליד צריפי הגרעין (לאחר נסיעתו של דניאל החל תוקף חברי קיבוץ). דניאל היסס מעט, ולבסוף הצטרף אלינו כבעל כורחו. התקרבנו לאט, דניאל השמיע שריקה חרישית ולפתע אפף אותנו מטח של נביחות ויללות ולפני שהספקנו להבין מה קורה עף גוש אדיר בחשיכה, העיף את דניאל והפילו לרצפה, נשכב עליו תוך בכי וליקק אותו לכל אורך גופו.

    העניינים נרגעו והחיים כמעט ושבו למסלולם. את העוגות הנפלאות של אמא של דניאל אכלנו כעת בקיבוץ (היא הקפידה לבקר אצל בנה בדייקנות אחת לשבועיים). דניאל סרב בכל תוקף להצעה לעבוד במרפאה משאת נפשו מאז. מסיבות השמורות עמו העדיף לעבוד במטע. ענייני בריאות נראה, לא דברו אליו יותר, וגם את תן-יד שהיה כעת קשור כל הזמן, כמעט ולא ראה. ואז אחר צהריים אחד בדרכי לחדרי פגשתי בדניאל. מבט מוזר היה בעיניו וצליל זר בקולו כשאמר "יריתי בתן-יד". "אתה מה?" נזעקתי. "יריתי בתן-יד" שנה דניאל באותו קול חלול. "אבל למה?" לחשתי, סגולה נגד דמעות, "הייתי מוכרח" השיב דניאל ונפנה ממני כאילו אין יותר מה להגיד.

    בכנס גרעין האחרון כשהחליפו החברה תמונות הופיעה גם תמונה של תן-יד. "איפה את, צעק סגל, את זוכרת איך תן-יד היה בודק את החולים בהיאחזות, ואיך זכר את דניאל אחרי שנה ואיך הוא התנפל עליו כשחזר לארץ?" הנהנתי בראשי, אני זכרתי יותר את אוזניו המקופלות ותהיתי איך נראו כשנפל תן-יד לארץ. "סגל, שאלתי בשקט מאוחר יותר באותו ערב, סגל, למה ירה דניאל בתן-יד?" סגל הביט בי ארוכות מהורהר, "כנראה שלא הייתה לו ברירה" השיב וצליל מעורב של תקווה ושאלה בקולו. "כנראה, השבתי, כנראה".

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

                                                                  

    דרג את התוכן:

      תגובות (36)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/8/11 21:12:

      ''

        27/7/11 11:15:
      בזמן אחרון יש לי את הסיוטים הפרטיים הקשורים לכלבים/זאבים. אני לא יודעת למה דניאל ירה בתן-יד. לדעתי זה לא כל כך חשוב. אני חוששת שאם לסיפור יהיה המשך, דניאל אלול לירות בעצמו. זה לפעמים קורה כשמתנפץ חלום לרסיסים. הסיפור כתוב מאד יפה. הייתי במתח מהמילה הראשון.

      דרישת שלום מאילת השחר.*

        27/6/11 10:04:

      צטט: שמעון רוזנברג 2011-06-27 00:13:40

      זהו הסבר ראשון שקופץ לראש. הסבר "מתבקש".

      לכאורה.

      אלא שאנשים נורמליים לא יורים בכלב, ועוד בכלב אהוב, בגלל אכזבה וכשלון.

      קרי - את ההסבר יש לבקש עמוק יותר בנפש דניאל. במה שהתחולל בה, ובתקופה בה למד. אלא שאין בסיפור כמות שהוא די "מידע" כדי לשכנע ולבסס את ה"קונספציה".

      וכאן נכנס תפקיד הדימיון הספרותי כדי "להשלים".

      אלא שיש לשאול: האם ביקשת רק לתאר תיאור עובדתי "יבש" את שאת זוכרת (כאילו לקוח מיומן ישן)?

      אם ניסית לבנות סיפור מקורי קצר - פרוזה - תוך התבססות על העובדות, אזי אין הכרח להיצמד אליהן, וראוי לפתח את הדמויות, לפחות את דמות דניאל, לתאר את מחשבותיו המדומינות, את משבריו, את אישיותו המעורערת, וכו' 

      בהצלחה

      זו בהחלט סוגיה מענינת, שמעון, שאני מתלבטת בה, האם הסיפור צריך להיות "סיפור" גם אם לא מפורש עד תומו, ומשאיר מקום לדימיון ולמחשבה של הקורא או שחשוב להבנות אותו כך שיהיה קשה להימלט מהמסר.

      סיפור הסיפור של דניאל יכול להיות מעניין כסיפור, אבל האם אז זה כבר לא סיפור אחר?

       

       

      צטט: הנר בת חנה 2011-06-25 23:08:34

      צטט: שמעון רוזנברג 2011-06-25 21:42:23

      לטעמי, מה שלא סופר על דניאל, הוא עיקר הסיפור.

      דניאל נאלץ לוותר על חלומו. אני חושבת שלא יכול היה לשאת את מי שהכי הזכיר לו את החלום.

       

       

       

        27/6/11 00:13:

      זהו הסבר ראשון שקופץ לראש. הסבר "מתבקש".

      לכאורה.

      אלא שאנשים נורמליים לא יורים בכלב, ועוד בכלב אהוב, בגלל אכזבה וכשלון.

      קרי - את ההסבר יש לבקש עמוק יותר בנפש דניאל. במה שהתחולל בה, ובתקופה בה למד. אלא שאין בסיפור כמות שהוא די "מידע" כדי לשכנע ולבסס את ה"קונספציה".

      וכאן נכנס תפקיד הדימיון הספרותי כדי "להשלים".

      אלא שיש לשאול: האם ביקשת רק לתאר תיאור עובדתי "יבש" את שאת זוכרת (כאילו לקוח מיומן ישן)?

      אם ניסית לבנות סיפור מקורי קצר - פרוזה - תוך התבססות על העובדות, אזי אין הכרח להיצמד אליהן, וראוי לפתח את הדמויות, לפחות את דמות דניאל, לתאר את מחשבותיו המדומינות, את משבריו, את אישיותו המעורערת, וכו' 

      בהצלחה

       

       

      צטט: הנר בת חנה 2011-06-25 23:08:34

      צטט: שמעון רוזנברג 2011-06-25 21:42:23

      לטעמי, מה שלא סופר על דניאל, הוא עיקר הסיפור.

      דניאל נאלץ לוותר על חלומו. אני חושבת שלא יכול היה לשאת את מי שהכי הזכיר לו את החלום.

       

       

        26/6/11 21:09:

      צטט: 2btami 2011-06-26 17:17:02

      ברור שהחידה שנשארה היא העיקר ותמצית של הסיפור.
      כל ניסיון לפתור את החידה -יהיה רק השערה ותו לא. הכל כל כך מורכב.

      בכל זאת,
      ההשערה שלי היא ,

      שהכלב היה תחליף למשהו שעורר בו את תחושת הכישלון,

       ואת האכזבה מעצמו.

      הוא היה שייך לתקופה שעוד היו לו חלומות, לדניאל.
      יותר קל לירות בכלב כדי לפרק את הזעם שלך.

      יותר קל מאשר לירות  באמא שלך, או בעצמך. כי אתה עוד רוצה לחיות.

      אם דבר כזה פותר את הבעייה של דניאל ,או רק מוסיף עליה עוד בעייה-

      זו שאלה חדשה.

      זו גם ההשערה שלי. הכלב ייצג את החלומות שנשברו, וזה היה קשה מנשוא.

       

        26/6/11 17:17:

      ברור שהחידה שנשארה היא העיקר ותמצית של הסיפור.
      כל ניסיון לפתור את החידה -יהיה רק השערה ותו לא. הכל כל כך מורכב.

      בכל זאת,
      ההשערה שלי היא ,

      שהכלב היה תחליף למשהו שעורר בו את תחושת הכישלון,

       ואת האכזבה מעצמו.

      הוא היה שייך לתקופה שעוד היו לו חלומות, לדניאל.
      יותר קל לירות בכלב כדי לפרק את הזעם שלך.

      יותר קל מאשר לירות  באמא שלך, או בעצמך. כי אתה עוד רוצה לחיות.

      אם דבר כזה פותר את הבעייה של דניאל ,או רק מוסיף עליה עוד בעייה-

      זו שאלה חדשה.

        26/6/11 15:09:
      אין כאן למה. יש רק רצף של אירועים שאנחנו מחפשים לתת בהם משמעות שנובעת מהרצף הכרונולוגי. "הייתי מוכרח" הוא ניסיון להסבר למה שאין לו הסבר "ואתם הרי הייתם אנשים רציונליים"... אבל הסיפור מסופר נפלא ובכך יש איזו נעימות.
        26/6/11 15:03:
      מחלחל לעומק הסיפור שלך*
        26/6/11 12:35:
      עצוב מאד כי הכלב שילם בחייו בלי סיבה מוצדקת (לפחות בעיניי).
        26/6/11 10:32:
      מעין המתת חסד?? כתוב מרתק...
        26/6/11 10:23:
      לא תמיד צריך פואנטה בספור. השריטה שספור כזה יוצר, בהחלט מספיקה.
        26/6/11 10:05:

      היי

       

      קראתי בשקיקה...

      את כותבת נהדר!

       

      סיפור מהחיים

      על החיים

      על החוויות שאנו חווים ונוצרים בליבנו לתמיד

      התלבטויות...החלטות...

      חברויות

      ואהבה גדולה לבעלי חיים

      שהופכים לחלק מאיתנו

      לזכרונות שלנו...לחוויות שלנו...

      להיותם בדיוק כמונו.

       

      הסוף עצוב

      בזמן שדניאל ירה בתן-יד

      משהו מת בו.

       

      שבוע נפלא

      מהדס.*

        26/6/11 08:42:

      צטט: איתן המיסטיקן 2011-06-26 01:04:12

      אני מבין שזה סיפור טעון רגשית אולם אני קצת הלכתי לאיבוד בלהבין את הפואנטה או אין כזו

      תודה. גם אחרים חשו כך. אני צריכה לחשוב איך לחדד. אני חושבת שהפואנטה היא שכשאנחנו נשברים אנחנו לפעמים הורסים את הקרובים לנו מכיוון שהם מזכירים לנו את השבר. אבל זה כנראה לא מספיק משתמע.

       

        26/6/11 01:04:
      אני מבין שזה סיפור טעון רגשית אולם אני קצת הלכתי לאיבוד בלהבין את הפואנטה או אין כזו
        25/6/11 23:12:

      צטט: נ.י.ל.י 2011-06-25 22:18:13

      רב הנסתר על הגלוי
      אך הגלוי נוגע ללב-מאד!

      תודה. אכן נוגע. עד היום.

       

        25/6/11 23:10:

      צטט: רק "רגע" 2011-06-25 22:06:47

      הזכרת לי את ימי הנח"ל וההיאחזות שלי :)

      מקווה שנעים להיזכר.

       

        25/6/11 23:10:

      צטט: א ח א ב 2011-06-25 21:45:37

      סיפור מצויין.

      היאחזות, כלב מיתולוגי הקשור לבעליו 

      וכמובן סוף .רע!!

      תודה רבה. וכן, חלומות שבורים לפעמים פוצעים.

       

        25/6/11 23:08:

      צטט: שמעון רוזנברג 2011-06-25 21:42:23

      לטעמי, מה שלא סופר על דניאל, הוא עיקר הסיפור.

      דניאל נאלץ לוותר על חלומו. אני חושבת שלא יכול היה לשאת את מי שהכי הזכיר לו את החלום.

       

        25/6/11 23:05:

      צטט: yonbir 2011-06-25 20:56:04

      כשכאב ועצב משתלבים עם כתיבה מעולה התוצאות מובילות, בהכרח, לסיפור טוב. ומחר אשוב ואככב.

      תודה רבה יונתן, עלהפירגון. המילים החמות שוות יותר מכוכב.

       

        25/6/11 23:04:

      צטט: מאיה113 2011-06-25 20:49:47

      *מרגשת

      תודה.

       

        25/6/11 23:02:

      צטט: debie30 2011-06-25 20:10:25

      הנר יקרה,
      סיפור על קשר יוצא דופן בין כל גיבורי הסיפור,
      קשר מיוחד בין אדם ובעלי חיים
      סיפור של חיפוש דרך,
      והדרך לפעמים קשה ולא ברורה.


      קראתי והתרגשתי
      תודה
      שבוע טוב
      דבי

       

      הקשר אכן יוצא דופן. עד היום. שמחה שזה עובר. תודה.

       

        25/6/11 23:01:

      צטט: צבע השרב 2011-06-25 19:57:59

      מרגשת את...;

      אני מאד שמחה כשמשהו מצליח לגעת.

       

       

        25/6/11 23:00:

      צטט: guitarwoman 2011-06-25 19:53:42

      קראתי מרותקת את הסיפור הזה, שהוא פיסת חיים, ופיסת תקופה. נשארתי עם טעם של עוד!

      תודה רבה. מקווה שעוד יבואו.

       

        25/6/11 22:58:

      צטט: מיכאל 1 2011-06-25 19:36:45

      כתיבה מעולה על סיפור עצוב מאד. תודה הנר וכל טוב !

      תודה רבה. והסיפור אכן כואב עד היום.

       

        25/6/11 22:18:

      רב הנסתר על הגלוי
      אך הגלוי נוגע ללב-מאד!

        25/6/11 22:06:
      הזכרת לי את ימי הנח"ל וההיאחזות שלי :)
        25/6/11 21:45:

      סיפור מצויין.

      היאחזות, כלב מיתולוגי הקשור לבעליו 

      וכמובן סוף .רע!!

        25/6/11 21:42:
      לטעמי, מה שלא סופר על דניאל, הוא עיקר הסיפור.
        25/6/11 20:56:
      כשכאב ועצב משתלבים עם כתיבה מעולה התוצאות מובילות, בהכרח, לסיפור טוב. ומחר אשוב ואככב.
        25/6/11 20:49:
      *מרגשת
        25/6/11 20:10:

      הנר יקרה,
      סיפור על קשר יוצא דופן בין כל גיבורי הסיפור,
      קשר מיוחד בין אדם ובעלי חיים
      סיפור של חיפוש דרך,
      והדרך לפעמים קשה ולא ברורה.


      קראתי והתרגשתי
      תודה
      שבוע טוב
      דבי

        25/6/11 19:57:

      מרגשת את...;

       

        25/6/11 19:53:
      קראתי מרותקת את הסיפור הזה, שהוא פיסת חיים, ופיסת תקופה. נשארתי עם טעם של עוד!
        25/6/11 19:36:
      כתיבה מעולה על סיפור עצוב מאד. תודה הנר וכל טוב !

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      הנר בת חנה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין