אפור היה תן-יד או אולי חום, ערפל השנים הרובץ על זכרוני מטשטש את דמותו. אבל את אוזניו אני זוכרת היטב, האחת מקופלת במחצית הדרך ואילו השנייה מקופלת רק בקצהה כאילו לא עמד לה כוחה להתיישר עד הסוף. לפקודה "תן-יד!" היה מושיט את כפו ומקשקש בזנב, כדרך הכלבים. דניאל הוא שהביא את תן-יד אלינו להיאחזות הקטנה שעל ימת הברדאוויל. כלב מכלבי הבדואים היה תן-יד, גדול ומאיים. דניאל שהיה תברואן היאחזות (מאז ומתמיד הייתה לו משיכה לעניינים של בריאות), מצא אותו ליד המזבלה, ואהבה ממבט ראשון נקשרה ביניהם. בתחילה היה מלווה תן-יד את אהובו עד גדר המחנה, ממתין קמעה ומסתלק, אחר כך העז להיכנס פנימה בצעדים מהוססים, וברבות הימים שכח כיצד יוצאים. כאשר יצא דניאל לקורס חובשים, יצא תן-יד אתו. בקורס שימש שוליה לפרחי החובשים שחבשוהו ותקעו בו מחטים. תן-יד עמד בעסק באהבה ובגבורה, ודניאל שסיים את הקורס כחניך מצטיין היה גאה בו מאד. גם בתפקידו כחובש ההיאחזות היה גאה, הוא מילא את תפקידו ברצינות תהומית, והמקטרגים אמרו שברצינות רבה מדי. תן-יד אף הוא היה גאה בידידו החובש, והיה מלווה אותו בסיוריו על פני ההיאחזות, בודק באפו הרגיש את נקיון החדרים ואת החולים במסדר החולים. דניאל טען שחוש הריח של תן-יד עוזר לו לגלות מתחזים או לכלוך שטוטא אל מתחת למיטה. כשסיימנו את שהותנו בהיאחזות ועברנו צפונה לקיבוצנו המיועד בא כמובן תן-יד אתנו. כולנו אהבנו אותו וטפלנו בו על פי תור. לולא היינו אנשים רציונאליים היה ודאי הופך לקמע של הגרעין. שירותנו הצבאי נסתיים. בברכת הדרך מלווה בגעגועים ליווינו את דניאל שנסע לארצות רחוקות לממש את משאת נפשו, וללמוד רפואה. היה זה ניצחונה של אמו היקית על הממסד החינוכי שלא ידע לגלות בבנה הפרחח את ניצני הרופא הדגול לעתיד. מרורים השביעו אותה אותם מורים שטחו עיניהם מראות. על כוס קפה מר ועוגות שאין כמותן, הייתה חוזרת ומספרת לנו, כשבקרנו בביתה שעל הים, כיצד הריצו אותה שוב ושוב לבית הספר להשמיץ באוזניה את בנה, וכיצד דניאל שחס על זמנה ועל רגשותיה הסביר בעדינות למורה שמגר הגדול, הרווק הנצחי, אימת בית הספר, ש"אם רוצה המורה להתחיל עם אמא שלי, הוא יכול לבקר אצלה בבית, אין צורך להזמין אותה כל יומיים לבית ספר". התחשבות זו באמו עלתה לו לדניאל בהרחקה לצמיתות מבית הספר ורק ריצות ותחנונים והבטחות הרבה בטלו את רוע הגזרה. הימים עברו להם, כדרכם של ימים. דניאל היה מעבר לים, עסוק בהגשמת חלומה של אימו ואנו טפלנו בתן-יד במסירות ובאהבה. ערב אחד הדהדה הצעקה בחדר האוכל "טלפון לגרעין" הייתי ליד הטלפון ועניתי. בצידו השני של הקו היה דניאל. "דניאל! קראתי, דני איפה אתה?" לא שמעתי את התשובה כי סגל חטף לי את הטלפון, ועל פי קולו הנרגש הבנתי שדניאל לא רחוק. "אני כבר בא לאסוף אותך" צעק סגל לשפופרת הסרבנית "ואני באה אתך" אמרתי וקולנו ודאי שנשמע עד לתחנת הרכבת בה חיכה לנו דניאל עטוף במעיל פרווה ארוך (תמיד היה גנדרן) ובצעיף צבעוני. כשגמרנו לרקוד, לקפץ, ולהתחבק, וכשחזרה אלינו נשימתנו, ניסינו להבין את המצב. כן, דניאל חזר לתמיד. כן הוא נטש את רעיון לימודי הרפואה. לא אמא שלו עוד לא יודעת, הוא בא ישר משדה התעופה לקיבוץ. בערב על הדשא שמענו את הסיפור. הוא אף פעם לא חשב שזה כל כך קשה. הרצאות באודיטוריום בשפה זרה, התחרות האלימה, הלחץ, הבדידות. הוא פשוט התמוטט פיזית ונפשית, סיפר בלחישה, כמו לעצמו, ואושפז. בבדיחות דעת מעושה סיפר לנו על טיפול סוגסטיבי שעבר, טיפול בו נאלץ לומר שוב ושוב בקול רם "אני בסדר, הכל בסדר, אני בסדר, הכל בסדר.." עד שחש את כל מה שלא בסדר מחלחל מבטנו לריאותיו ומשם לגרונו ולזרועותיו ומתפרץ בזעקות שבר. וכשחזר מעט לאיתנו ארז את מיטלטליו ועלה על המטוס הראשון ארצה. שמחת הפגישה הועבה מעט. אהבנו את דניאל. לא נעים לראות מישהו אהוב נכשל, וחלומות מנופצים לעולם אינם מראה מלבב. שתיקה השתררה. סגל, אם משום ששנא שתיקות או מתוך רצון לעודד את דניאל הציע ללכת לראות את תן-יד שהיה קשור ליד צריפי הגרעין (לאחר נסיעתו של דניאל החל תוקף חברי קיבוץ). דניאל היסס מעט, ולבסוף הצטרף אלינו כבעל כורחו. התקרבנו לאט, דניאל השמיע שריקה חרישית ולפתע אפף אותנו מטח של נביחות ויללות ולפני שהספקנו להבין מה קורה עף גוש אדיר בחשיכה, העיף את דניאל והפילו לרצפה, נשכב עליו תוך בכי וליקק אותו לכל אורך גופו. העניינים נרגעו והחיים כמעט ושבו למסלולם. את העוגות הנפלאות של אמא של דניאל אכלנו כעת בקיבוץ (היא הקפידה לבקר אצל בנה בדייקנות אחת לשבועיים). דניאל סרב בכל תוקף להצעה לעבוד במרפאה משאת נפשו מאז. מסיבות השמורות עמו העדיף לעבוד במטע. ענייני בריאות נראה, לא דברו אליו יותר, וגם את תן-יד שהיה כעת קשור כל הזמן, כמעט ולא ראה. ואז אחר צהריים אחד בדרכי לחדרי פגשתי בדניאל. מבט מוזר היה בעיניו וצליל זר בקולו כשאמר "יריתי בתן-יד". "אתה מה?" נזעקתי. "יריתי בתן-יד" שנה דניאל באותו קול חלול. "אבל למה?" לחשתי, סגולה נגד דמעות, "הייתי מוכרח" השיב דניאל ונפנה ממני כאילו אין יותר מה להגיד. בכנס גרעין האחרון כשהחליפו החברה תמונות הופיעה גם תמונה של תן-יד. "איפה את, צעק סגל, את זוכרת איך תן-יד היה בודק את החולים בהיאחזות, ואיך זכר את דניאל אחרי שנה ואיך הוא התנפל עליו כשחזר לארץ?" הנהנתי בראשי, אני זכרתי יותר את אוזניו המקופלות ותהיתי איך נראו כשנפל תן-יד לארץ. "סגל, שאלתי בשקט מאוחר יותר באותו ערב, סגל, למה ירה דניאל בתן-יד?" סגל הביט בי ארוכות מהורהר, "כנראה שלא הייתה לו ברירה" השיב וצליל מעורב של תקווה ושאלה בקולו. "כנראה, השבתי, כנראה".
|