לפני כמה שבועות הזוג מלמעלה ארז את הפקלאות ועזב. בחודשים האחרונים שמעתי אותם רבים הרבה, דרך המרפסת והקומות שמפרידות. לא יכולתי לשמוע בדיוק מה הם אמרו, אבל היו המון צעקות. בעיקר שלה. היא תמיד נזפה והוא דיבר בחזרה. אחרי שהמובילים השאירו שובל של אגזוז מעונן במעלה הרחוב שמעתי את הפרטים מהשכנה: הם נשואים טריים, היא אמרה לי, שניהם מהברנז'ה. אבל הוא פוטר חודשיים אחרי החתונה ומאז לא התחשק לו על סתם-עבודות, אז הוא ישב בבית. היא ניסתה לשכנע אותו למצוא משהו בינתיים, העיקר שיגיע כסף, אבל לא התאים לו. אז הם עזבו, חזרו להורים שלו. הרי אי אפשר לחיות בדירה שכורה על משכורת אחת.
אני עושה את זה, אמרתי לה.
כן, אבל הם חיו את החיים הטובים. רהיטים מעוצבים, נסיעות לחוצלארץ, שניהם היו סיפורי הצלחה, ובבת אחת הכול הלך.
לא הכול, רק חצי, אמרתי לה.
יומיים אחר כך נכנסה לדירה שלהם בחורה צעירה. רווקה. השישית בבניין. מיד עליתי לגג שלנו, הסרתי את דגל הבורגנות שתקעה עיריית גבעתיים והנפתי שם דגל של ג'יי דייט. שש רווקות, שלוש משפחות וזקן אחד. אנחנו בהחלט מהוות את הרוב. אולי כדאי לנצל את הכוח המפוקפק הזה, ולעשות אספת דיירות כדי להחליט איפה לפתוח את הדוכן של ההכרויות - בחצר הקדמית, האחורית או במקלט. כל אחת והבחירה המאוד סמלית שלה. וכשאני אומרת סמלית, אני מתכוונת למינית. אבל בינתיים אנחנו נפגשות זו עם זו בחדר המדרגות. כולנו נחמדות, כולנו נראות טוב, כולנו יודעות את התורה. וכולנו לבד.
זה לא שנשים לא פוחדות ממחויבות, הן פשוט לא חושבות עליה. כשאת רווקה את חושבת רק על איזה כיף יהיה להתכרבל עם מישהו בלילה, או לקבל ממנו טוסט עם שוקו בבוקר. אף אחת לא באמת חושבת כמה מבאס יהיה לראות מישהו יותר מוצלח ממנו, יותר חתיך, יותר עשיר, ולהרגיש פספוס צורב. אנחנו מאוד מרוכזות כשאנחנו מחפשות אהבה, החשיבה שלנו מאוד ממוקדת: לא מעניין אותנו הכאב, לא האכזבות, לא השינויים הנפשיים או הגופניים. אנחנו רק רוצות להסתובב בעיר עם יהלום על האצבע ושפיך בתחתונים. אם היינו עוצרות לרגע לחשוב על דברים שוליים כמו ויכוחים, פשרות, עימותים, משכנתא, ילדים, אם היינו חושבות על שיעור הגירושין, הרי לא היינו... לא היינו נשים.
באמצע הלילה התעוררתי משאון המים וסגרתי את כל החלונות ששכחתי. הגשם הגדול הרטיב את הרצפה, את הספה, את השטיח. חזרתי למיטה הגדולה והריקה שלי ובמקום לשקוע בדמיונות על הבחור שאמור לשכב שם, חשבתי קצת על הזוג מלמעלה. דמיינתי איך הם שוכבים עכשיו בדירה של ההורים, שקטים כמו עכברים, מזדיינים בלי מילים. אולי כועסים על חלום שמת, אולי בוכים. אולי מחזקים זה את זו בזמנים הקשים. ואז חשבתי קצת על כמה שאני רגילה כבר להיות רווקה, תהיתי מדוע אני אף פעם לא חושבת כמה קשה יהיה לי לפרום את עולם היציבות שתפרתי בעמל כה רב. מצחיק לחשוב שאישה מוכנה לוותר על כל עולמה בשביל אהבה. זה מצחיק כמו לחשוב שזוגות מוכנים לוותר על עולמם בגלל מותה. אבל אנחנו לא חושבות על זה, על הצעקות ועל המאבקים. אנחנו לא לומדות מהפרידות. אנחנו רואות בגירושים של אחרים ריבוי טבעי של רווקים שווים. |