כל מוצאי שבת, אני מנסה לגייס את תאי הזיכרון השחוקים שלי, כדי להיזכר איפה לעזאזל החניתי את המכונית ביום חמישי בערב...

באמצע השבוע, לא עובר מספיק זמן בין השוטטות הקבועה מדי ערב ובין היציאה בבוקר לעבודה, כדי שאשכח איפה חניתי.

אבל במוצ"ש, אחרי שהחניתי בחמישי  (ואין מצב שאזיז את המכונית בסופ"ש בעיר הזו) וגם אם לא התרחשו אירועים מיוחדים, אם בכלל, אני נחרדת לגלות שכל תאי המוח הקשורים לשליפת מיקום החנייה האחרונה לפני בקושי יומיים, פשוט התאיידו.

עשרות תמונות מעשרות שיטוטים קודמים של חיפושי חנייה תוקפות אותי כל פעם מחדש, זה, פלוס החשש שמחר בבוקר אאחר לעבודה אחרי שאדדה על עקביי הלוך ושוב בין מכוניות אדומות הנחזות להיות הבימבה הפרטית שלי, הכל תוך לחיצה נואשת על שלט המכונית...

זה מפתיע, כי דווקא יש תחומים שהזכרון שלי עובד בהם מצוין

אבל עם חנייה, פעם אחר פעם, אני פשוט לא "מתייקת" נכון את המידע הזה בזכרון...

בדירה הבאה אני צריכה להזכיר לעצמי ( ז"א לרשום לעצמי) - חנייה צמודה.