המורה הטוב שלי היה מורה מבוגר, הוא לימד אותי תנ"ך. המורה שלי לא היה מרשים במיוחד , הוא היה נמוך, משקפי עצם עבות לעיניו. כאדם הוא היה נחבא לכלים ואפילו ביישן. אם היה עובר לידי ברחוב אני מניח שלא הייתי מבחין בו. הוא נסע במכונית קטנה וישנה מאוד, גם אז המכונית הייתה ישנה מאוד. אני אפילו לא זוכר את שמו. כן, זה המורה הזכור לי לטובה, זה הוא שהדביק אותי בחיידק הלימודים, הקריאה, החשיבה ואהבת החוכמה. עד היום, עוד מעט יעברו שלושים שנה מאז למדתי איתו. אני זוכר את השיעור ההוא, איך במילים ובתנועות גופו הבהיר והמחיש לי את מרום האלוהים, את עוצמת ההרים לעומת האדם והאדמה. ראו עליו,במורה שלי, שהוא מאוהב בחומר, מנתר ומדלג וכולו שמחה. זה היה סתם עוד שיעור, לקראת הבגרות. מה כבר יכול היה להיות מעניין בשיעור תנ"ך, ועוד לבגרות ? לכולנו יש מורה אחד או אולי יותר שאנו זוכרים לטובה, מורה שפתח בפנינו עולמות חדשים לעיתים רחוקות ולעיתים קרובות. מה יש בו במורה ההוא, המיוחד. האם אפשר לייצר מורים כאלו שיש בהם את התכונות המיוחדות האלו. שאלה טובה ונראה לי שהתשובות הן רבות ומגוונות. אני רוצה להציג איך המורים נתפסים אצל קבוצות שונות. תלמידים בבית ספר יסודי אוהבים מורים שמקשיבים להם, שמעודדים אותם, שמתייחסים להם ולדעתם. כן, גם ילדים רוצים שיתייחסו אליהם בכבוד. והם יודעים מה הם רוצים, שיתייחסו אליהם כאל גדולים. גם חום ואהבה הילדים מחפשים, בשבילם מורה טוב גם דואג ליצירת מערכת יחסים טובה והרמונית, מרגיע את הילדים מרגיש שלכל אחד מגיע משהו אחר, המורה הטוב יודע להתאים את עצמו לילדים שונים, דואג לשלומם ולבריאותם, ומאמין בהם. למורים האלה יש גם חולשות. מפתיע, אבל הילדים מבינים שגם למבוגרים יש חולשות. תלמידים יותר גדולים בתיכון, הם משקפים את החיספוס הישראלי, הם רוצים מהמורה בהירות ועניין בהעברת חומר הלימוד, הערכה הוגנת ויחס של כבוד. הגדולים האלה לא רוצים הטפות מוסר, ערכים וענייני חברה הם רוצים לממש את מטרתם, אבל הם גם רוצים, שהמורים יתייחסו אליהם בכבוד, שיהיו נחמדים ושיבינו אותם. בעיני ההורים של התלמידים, המורה הטוב הוא המורה המתייחס לערכים, לחברה, להכנה לחיים, להבין את צרכי הילד המתבגר, לסייע לו בבעיות אישיות, לטפל טוב בבעיות משמעת. בעיני ההורים, המורה הטוב הוא ההורה שהם היו רוצים להיות. אם מנסים להגדיר מי הוא המורה הטוב, ומתייחסים לדמות המורה בקרב קבוצות שונות אז המורה הוא מישהו ששולט בחומר ואוהב אותו, אוהב את עבודתו ואת התלמידים. אם זה הכל, אז מה הבעיה.הבו לנו מורים טובים , הנה נמצאה הנוסחה הגואלת. אלא מה נוסחאות כאלו מתאימות למפעלים, לתעשייה ולכלכלה. להוראה ולחינוך יש מרכיבים נוספים. והם קשורים בעיקר לאווירה הקיימת במוסדות חינוכיים. המצב הנוכחי, בו בתי הספר משמשים בעיקר מוסדות משמורת. ההורים מצפים מבית הספר או מהמורה לקחת את הילד בבוקר או בכיתה א' ולהחזיר אותו בסוף היום או בסוף כיתה יב' בן אדם. לא. המורה הוא רק מרכיב אחד בכל תהליך הייצור הזה של בני אדם. ההורים, החברה והמדינה חייבים לקחת אחריות, כל אחד בתחומו. ההורים חייבים להיות מעורבים, לא רק ללוות את הילד לטיול, לארגן מסיבת הפתעה או לתלות וילונות. ההורים צריכים להשתתף בתכנון תוכנית הלימוד, בתכנון ובביצוע פעילות חברתית ערכית, מה שנקרא לעזור להם להתכונן לחיים. החברה, היא מעורפלת היא אוסף של כולנו. החברה צריכה להחליט בדיון ציבורי פתוח איך עוזרים לילדים ולמורים ולכולם למעשה להיות יותר טובים. המדינה, היא צריכה לגבש את המטרות. זה כל תפקידה של המדינה, לקבוע מטרות או חזון ולפקח, זה הכל. כל אחד מאיתנו יכול לבדוק ולהבין היכן הבעיות, מה חסר. המורים התלמידים וההורים משתפים פעולה , ראיתם את כולם שם בכיכר, כדי ליצור תנאים בהם מערכת החינוך תפעל לממש את המטרות. מי שגורר רגלים ואינו רואה את המציאות, היא דווקא המדינה. המדינה זו שתפקידה לקבוע, להנהיג ולכוון איננה פועלת. המדינה כיום חוזרת לתפקיד הקהילה. מדינת ישראל היום היא כבר לא מדינה, מדינת ישראל היא קהילה. כל גביר וכל לוביסט מקדם את ענינו הצר. המדינה התפטרה מתפקידה וכל דאלים גבר. |