גלעד שליט מצוי בשבי החמאס מזה חמש שנים. בתחילה המשפחה נתנה את אמונה בממשלת ישראל ובמנגנוני הבטחון והניחה להם לפעול בנסיון להשיב את גלעד הביתה. משפחת שליט פעלה מתוך הנחה כי אנו מתגוררים במדינה בה יש ערבות הדדית, מדינה אשר סיכנה חיי לוחמים ושלחה אותם לאסוף פירורי גופות שהתאדו בציר פילדלפי. משפחת שליט לא לקחה בחשבון כי מדובר במדינה אשר הפריטה את עצמה לדעת, ויחד עם נכסיה הופרטה גם שותפות הגורל אשר האזרחים חשו בעבר.
במשך חמש שנים מתנהל דיון ציבורי בסיסמאות נבובות, כגון: "יש להשיב את גלעד בכל מחיר" לעומת "ברור שלא בכל מחיר - ואם המחיר יהיה נסיגה לקווי תוכנית החלוקה?"; "ישראל מספיק חזקה אם תשחרר 1000 רוצחים" - לעומת "איך נסתכל בעיניים של קורבנות עתידיים של אותם אסירים, אם ישוחררו ויחזרו לפעילות טרור?"
עם כל הכבוד, מדובר בסיסמאות נבובות וחסרות כל עומק מחשבתי. בכל דיון "רציני" בין אם הוא בקרב טוקבקיסטים, תוכניות של פובליציסטים בשקל, או אפילו פרשנים במהדורות החדשות המרכזיות של הערוצים המרכזיים - לא זכור לי ששמעתי טיעון מעמיק, אשר שרד תקופה ממושכת ונקלט בדיון הציבורי.
לראש ממשלה שלא מוכן לקבל החלטה בעניין זה מאוד נוח - אם הדיון הציבורי לא מתקדם במשך שנים, ולא מוצג לציבור טיעון חדש לכל כייון - מדוע לסטות מהסטטוס קוו ולהכריע?
ראשית, קיימת הנחת מוצא כי ההחלטה אם לשחרר את שליט נתונה בידי ממשלת ישראל - ולא בידי הגורם השובה. (מיהו הגורם השובה? האם ממשלת חמאס בעזה? האם תנועת החמאס בהכוונת חאלד משעל מדמשק? האם פלג צבאי שמחזיק גם את התנועה שלו בערפל?) אין לנו די נתונים אף לדעת ולהכריע אם אותה אקסיומה היא נכונה.
קיים דיון פופוליסטי בשאלה אם ישראל חזקה דיה לעמוד בשחרור של 1000 אסירים. הדיון בדבר מפתח המסווג את אותם אסירים נדם זה מכבר. כמה מהם מחבלים עם דם על הידיים? כמה במעגל תומכי הטרור? כמה מהם אסירים פליליים (גנבי רכבים, אנסים) אשר שחרורם יעיק גם על הפלסטינים? כמה מיועדים לחזור לגדה? כמה לרצועה? כמה יגורשו ולאלו מדינות? - הדיון הציבורי נדם.
מיהם בעלי הדם על הידיים? אני זוכר את שמו של חסן סלאמה - מהנדס ומשגר מתאבדים השפוט ל- 46 מאסרי עולם. לא זכור לי דיון ציבורי אם ישראל חזקה דיה להתמודד עם שחרורו של אדם זה. כמה מתוך האלף הם בקנה המידה של חסן סלאמה? האם ישראל יכולה להתמודד אם שחרורם של 10 כמותו. 100כמותו? 450 כמותו? אולי הוא יחיד ומיוחד? אין דיון ציבורי בנקודה הזו.
כעת צצה עוד סיסמה: להרע את תנאי המאסר של האסירים הבטחוניים ולהעניק להם את המינימום הנדרש בדין הבינלאומי.כמובן שסיסמאות לא קובעות לוחות זמנים. אין דיון מה האסירים מקבלים כיום, מה רוצים לשלול מהם ומה להותיר להם. מהו הסטנדרט הבינלאומי המינימלי? אני מניח שלימוד לתארים מתקדמים אינו אחד מהם - אבל מה כן? הסיסמה אותה הפריח נתניהו גררה סיסמה מצד משפחת שליט, כי מדובר במעט מדי ומאוחר מדי. החמאס יצא בסיסמה משלו, כי הרעת התנאים אינה מקובלת ומנוגדת לחוק הבינלאומי - אבל לא ברור מה הולכים ליטול מהם.
ישראל מנהלת את כליאת האסירים הבטחוניים לפי המודל של מחנה שבויים, כמפורט באמנות ז'נבה והאג, וזאת מבלי להכיר בהם כשבויי מלחמה. אותן אמנות קובעות כי יש לשמר את המבנה האירגוני של חיילי אוייב בשבי, יש לאפשר להן חיי תרבות ואוכל מגוון.
האם התנאים הבינלאומים המינימלים עליהם מדבר רוה"מ מתייחסים לתנאים של שבויי מלחמה, או שמא הוא מפנה אותנו להסדרים אחרים? אם כן - מהם אותם סטנדטים והיכן הם מעוגנים?
בדיון הציבורי, בימים האחרונים, התרעמו כי האסירים מחזיקים בטלפונים ניידים ואף באינטרנט וכי ראוי לשלול מהם את אותה פריווילגיה. ברם, אותם פלאפונים מוברחים. הרשויות מנהלות מלחמת חורמה בתופעה. איך ניתן לשלול תנאי VIP שמעולם לא ניתנו?
עוד נשמעה תרעומת כי האסירים זוכים לארוחות גורמה. האמת היא כי הפלסטינים בכלא מקבלים תרומות מזון באמצעות הצלב האדום - אותן תרומות חוסכות מתקציב המדינה את הצורך להאכילם על חשבון משלם המסים. האם במדינת הפרטת-כל-ערכיה יעדיפו לממן מזון תפל לאסירים - או לתת להם לאכול מזון גורמה בחינם?
מפגשים עם נציגי הצלב האדום - זה המינימום הנדרש בדין הבינ"ל. כיצד נוכל לשלול זאת?
מפגשים עם עו"ד - בהתאם לדין הבינ"ל, שבוי לא זכאי לעו"ד מן הטעם הפשוט שאסור לשפוט אותו או לנהל נגדו הליכים משפטיים בגין פעלות לחימה אותן ביצע כנגד המעצמה ששבתה אותו. יתכן כי האסירים הבטחוניים מקבלים כאן את המינימום הנדרש בדין הישראלי ביחס לכלל אוכלוסית האסירים, לרבות הפליליים - האם ניתן בכלל לפגוע בתנאים הללו מבלי לפגוע במעמדה של מדינת ישראל כמדינת חוק?,
אסירים ניגשים לבחינות הבגרות ואף משלימים תארים אקדמאים בכלא. זה נשמע מוגזם, וסביר להניח כי הדבר לא נדרש בדין הבינלאומי. מאידך יש שיקול מבצעי: גלעד שבוי לבדו ונשמר על ידי מספר אנשים (כמה? שלושה? חמישה? עשרה?). האם 10,000 אסירים פלסטינים נשמרים על ידי מספר סוהרים הגדול ממספר האסירים עשרת מונים? על פי האתר של שירות בתי הסוהר, נכון ליום 20.6.2011 מועסקים בכל השב"ס (לרבות מטה ויחידת הליווים נחשון) 8428 סוהרים - המתמודדים עם 19863 אסירים, מתוכם 5640 אסירים בטחוניים. המשאבים אותם יכולים להקדיש בחמאס לשלילת זכויותיו של גלעד, אינם שווי ערך כלכלי למשאבים אותם משקיעה מדינת ישראל בשמירה על אסירים בטחוניים, או המשאבים שתצטרך להקדיש לשמירה עליהם, אם אכן יפגעו בהטבות להם זוכים אותם אסירים - השקט מתומחר על ידי כל צד באופן שונה.
במאמר מוסגר, נתייחס לסטטיסטיקה: לדעתי מדובר בנתון שאינו חופף למונח התקשרותי "אסירים פלסיטינים" משום שהוא אינו מתייחס לפלסטינים העצורים על עבירות פליליות, וכולל בתוכו גם אזרחים ותושבים ישראלים (יהודים, ערבים, דרוזים מהגליל, דרוזים מהגולן בעלי אוריינטציה סורית), אשר אינם מועמדים לשחרור בעסקאות שבויים, הנתון עשוי לכלול אזרחים זרים (שאינם פלסטינים, כגון ירדנים או לבנונים) וכמובן שאינו כולל את אלו אשר אינם מוחזקים בידי השב"ס. אם נשלול מהם את הפריווילגיה ללימודים, פעילות אשר סביר כי מתבצעת ביחידות - האם כוחות הבטחון ערוכים להתמודד עם התקהלויות והתגודדויות של אסירים משועממים, אשר העניין היחיד בחייהם יהיה להשתתף בשיעורי הסתה ולהתגרות בצוות הסוהרים השומר עליהם? אולי מספרם של אותם אסירים הרשומים ללימודים בטל בשישים, והטבה זו חסרת משמעות בראיה הכוללת של הדברים? אין על כך דיון ציבורי ואין נתונים - אך אולי יותר זול למדינה לתת להם ללמוד?
אולי בכלל כל המודל של החזקת אסירים בטחוניים במודל של מחנה שבויים שגוי מן היסוד - ויש לפתח מודל חדש? האם מבחינה תקציבית ומבצעית ניתן יהיה ליישם אותו? האם ניתן יהיה ליישם באופן מיידי?
יש עוד עניין שיש לתת עליו את הדעת. הדין הבינ"ל קובע כללים ביחס לטיפול באוכלוסיה אזרחית כבושה, מדי פעם מתנהלים בערכאות השיפוטיות הדיון בשאלה אם מותר לכלוא אוכלוסיה אזרחית המוגנת מכוח אמנות ז'נבה בשטח המדינה הכובשת ( עוד שאלה שלא זוכה לדיון ציבורי מעמיק) - האם ממשלת ישראל תיתן להם את המינימום הזה הנדרש לכאורה בדין הבינלאומי (אך לא בדין הישראלי) ותנייד כ- 5000 עד 6000 (באומדן גס) אסירים לבתי כלא של שב"ס, אותם יש לבנות קודם לכן, בשטחי הגדה מערבית? משום מה אני בספק.
אני לא בא לקבוע עמדה ערכית ביחס לשאלות הללו - אך בה בעת חורה לי ששאלות רציניות אלו כלל לא מתעוררות ולא מלובנות. הצגתי את השאלות וכעת אני מבקש כי יתפתח דיוח ציבורי מתאים וכי יזרמו נתונים שיאפשרו לציבור, ולנציגיו בתקשורת ובמערכת הפוליטית, לשקול ולנסות לגבש תשובות מושכלות.
דמוקרטיה נמדדת בהבעה חופשית של דיעות, זרימת מידע וקיומו של דיון ענייני. . לדעתי, המאבק לשחרורו של גלעד שליט אינו מעורר דיון אמיתי, ולכן במתכונתו הנוכחית לא יישא פרי - העמדות / סיסמאות לא השתנו בשנים האחרונות ובקצב הזה גם לא ישתנו בעתיד הנראה לעין. הטרוניה שלי אינה כנגד משפחת שליט הפועלת לפי הבנתה, אלא כנגד המערכות במדינה הדמוקרטית (תקשורת, פוליטיקה) המרדדות ומקבעות את הדיון הציבורי באופן המחליש את משפחת שליט ובאופן המשמר את הסטטוס קוו - דהיינו, ממשלה אשר בוחרת שלא להחליט. דמוקרטיה אינה רק גיוס תמיכה עממית של בעלי זכות הצבעה [הרי משפחת שליט לא שכרה את שירותיהם של קבלני קולות] - אלא שינוי הלך הרוח הציבורי. אביגדור ליברמן נכשל טקטית בהצבעות שונות על הצעות חוק - אך עצם העלאתן על סדר היום הביא לדיון ציבורי ולשינוי מחשבתי בציבור, ובכך לניצחון אסטרטגי מבחינתו. |