כלב צעצוע מתבונן בי משולחן העבודה, עיניו שקופות, חרוזיות, חסרות הבעה. הוא הונח כאן במקרה, בהיסח דעת. כרגע בחדר רק הוא ואני. והוא שותק וגם אני. אם לא הייתי מתבוננת בו, וודאי שלא הייתי שמה לב לקיומו, כי הוא נראה ובלתי נראה. ברור שהוא נמצא כאן על השולחן, אבל קל מאוד לא להבחין בו, הוא נבלע, מרוב שהוא ברור. חלק מאותם דברים טריוויאליים שמוזר אפילו להזכירם.
ומה באהבה? החמקמקה, השבירה הנכספת. כל כך קל להתבצר, להתעטף כולי ברצונות, בתשוקות, בכמיהות. כאלו שמנסות להסתיר פגיעות ושיברונות. איך זה יכול להיות ש...? המציאות שלי, הכוללת את כל המרכיבים של אישיותי, ממנה אני צופה. מעורבת חלקית במתרחש. ובטוחה, באופן הילדותי ביותר, שאלו הם פניי הדברים, של כולם. אמרתי מראש, אל תגידו שלא- טריוויאלי.
בין שנינו, ישנה הישות השלישית, אה, שותקת. עיניה שקופות. לא מדובר בבת אדם, אל תתלהבו. היא מרחפת באוויר, מראה-מסתירה פניה ומכילה את מה שהבאתי אני ומה שהבאת אתה. לא בחלקים שווים בהכרח. ערימת רגשות, בדרגות כאלה ואחרות של יושן, מתחרים ביניהם מי יהיה למעלה, במעלה הערימה. או אולי אחרת, אולי.
כמה שהיא מבלבלת. כי היא בכלל לא אני וגם לא רגשותיי ובטח שלא רצונותיי. הפער-לעיתים בלתי נסבל. לכן אני מתעלמת ממנה, וזה קל, כי הרי אם לא מתבוננים בה היטיב- לא שמים לב לקיומה.
עד אשר היא מטיחה את עצמה בפניי. |