אני יושבת ימים רבים בביתי, אני קוראת עיתונים. יש מקומות ואירועים שהלב שלי כל כך רוצה להיות בהם,

ככה עם כל הגוף. אבל יש לי הפרעה שעוד לא הוגדרה ממש והיא 'רצון עז להיות במקומות אבל חוסר מוטיבציה לקום ובאמת ללכת למקומות האלה'. אז הבטחתי לעצמי שממחר אני באמת מאוד רוצה ללכת ולא סתם רוצה, אלא ממש ממש רוצה ואולי אפילו ממש ללכת.

מה למשל?

אני ממש רוצה ללכת לאחד הערבים שאודי שרבני קורא את השירים שלו. איך הוא קורא יפה בע''פ בלי דף, איזה זיכרון. הלוואי שהיה לי זיכרון כזה.

אז לראות את אודי שרבני הייתי רוצה ללכת. זה ממש מועך לי את הלב כמה שאני רוצה.

דווקא הייתה הופעה בשבת.

לא הלכתי.

אבל אני כ''כ יכולה לדמיין שכן הלכתי.

זה בטח היה נראה ככה: היה ערב וחיכיתי בחוץ, נראתי סתם כמו עוד תל-אביבית היפסטרית עם פוני ושמלה שלא ידוע המקור שלה, אבל היא בטח לא עלתה יותר מ20 ש''ח. וכולם מסביב נראו כמוני ואף אחד לא ממש הסתכל על אף אחד. או שכן אבל בלי שאף אחד יראה. נכנסתי והיה יחסית אפלולי וישבתי ליד כמה אנשים שאני לא אראה שבאתי לבד. הלב שלי דפק, נורא היתרגשתי. יש ריח קר כזה לפני שהדברים מתחילים, לפני שהמקום מתחמם מהאנשים. לא ממש כיף לי. למה באתי לבד. אודי יעלה לבמה ויקרא את השירים שלו. ממש כמו ביוטיוב (אפשר לחפש- יש הרבה). אני ארגיש שכולם מסתכלים עלי למרות שזה ממש לא יהיה נכון. אני יודעת הרבה מילים בע''פ, אבל עם הרבה שגיאות. אני נורא רוצה להגיד משהו לאודי, אבל אני לא רוצה להיות סתם עוד אחת שאומרת משהו לאודי. קשה לי עם מצבים של להיות עוד אחת שאומרת משהו למישהו. אז אני לא אגיד לו כלום. כמה שאני אתחרט על זה אח''כ. בשביל עצמי, לא בשבילו. לא שחסרים לו אנשים שאומרים לו דברים אבל לי חסר להגיד לאנשים דברים.

פאק. פעם הבאה שאני אלך לראות אותו אני בטוח אגיד לו משהו.