כשמולך אויב אכזר שבאמנה שלו מוזכרת השמדת מדינת ישראל, ועדיין אתה הולך נגד ממשלתך - אתה מבין שמישהו איבד כיוון. כשמולך אויב שבניגוד לכול האמנות האוניברסליות של זכויות האדם לא מאפשר לשבוי להשמיע אות חיים, ועדיין הזעם יוצא כלפי ראש הממשלה שלך - אתה מבין שמישהו איבד כיוון. כשאתה מבין שראש הממשלה שלך לא מוכן לשחרר רוצחים לטובת ביטחון המדינה ולא משיקולים אישיים ועדיין הזעם יוצא כלפיו - אתה מבין שמישהו איבד כיוון.

אובדן הכיוון לא קשור בכלל למי צודק. לגיטימי לשחרר את שליט, לגיטימי גם לא לשחרר אותו. הנבואה ניתנה לשוטים, אין מי שיודע שהמחבלים שיצאו ירצחו שוב, ואין מי שיודע לבטח שאם שליט לא ישוחרר וחלילה ימות בשבי תהיה דמורליזציה בקרב החיילים העתידיים. אבדן הכיוון קשור לכך שבאופן מובהק יש טובים ויש רעים בסיפור הזה. יש צד רע וזה החמאס, אך הוא נשכח. בלהט הרגשות, הפסטיבלים, שטיפת המוח התקשורתית, תמונת פניהם העצובים של המשפחה, יש רע אולטימטיבי - ממשלת ישראל והעומד בראשה.

מלחמות הן דבר נורא. ישנם הרוגים, ישנם פצועים, ישנם שבויים. מי שטוען שיש להחזיר שבוי בכל מחיר, באותה נשימה גם אומר שבכל מחיר יש לשמור על החיילים לבל ייהרגו. גם זאת דעה לגיטימית, אך היא שומטת את הקרקע של המדינה הזאת שכנראה בשנים הקרובות תאכל חרב.

ביבי נתניהו לא אשם, הוא אשם בעיניי בחידלון בהרבה נושאים, אבל פה ההחלטות שלו, גם אם יש דעות שונות מדעתו, לא יכולות להפוך אותו לרע. הדמוניזציה כלפיו היא צביעות במקרה הטוב. הזעם כלפיו במקרה הזה הוא אוטומטי ומותנה. הוא לא ניגש למו"מ עם סרקוזי או אפילו לא עם עבאס, אלא עם שליח איראן ברצועת עזה. ציר רשע, טרור ואימה אמתיים. ואת זה צריך לזכור, למרות שהתמונה של גלעד זועקת הצילו.