כותרות TheMarker >
    ';

    Scapegoat

    השעיר לעזאזל שמתהולל ומשתולל!

    שאנון מודי - ממלכת החיות

    0 תגובות   יום ראשון, 26/6/11, 23:43

    [סיפור של שאנון מודי, ידידה ושכנה ממאסטיק-ביץ', ניו יורק. פורסם לראשונה במגאזין הרשת 'אחר' ז"ל]

     

     

    "אני רואה את הפרווה שלך", אומרת בתי, שולחת את אצבעה אל בית השחי שלי. בלילה, בחדר האמבטיה, כשאני מגלחת את בית השחי, היא מתלוננת, חושבת שמדובר בבזבוז נורא. התנגדותה מבוטאת ביבבה המלווה בהתזת מי אמבטיה בחבטות ידיים, אצבעותיה מכווצות.

    סאדי חסרת סבלנות. היא לא יכולה לחכות כבר להיות טינאייג'ר, בגלל שיער הגוף שסוף סוף יהיה לה. היא רוצה להיות מכוסה ב”פרווה”. כמו יגואר, החיה המועדפת שלה. "כמה שנים עוד יש עד שיהיה לי שיער גוף?" היא שואלת. "שבע", אני עונה. "מיאו!".

    לא מכבר סאדי החליטה - מה שהיא באמת מעדיפה להיות זה יגואר, ובמקביל גם ילדה אנושית. היא מרגישה עם זאת שזה לא פייר שלעולם לא יהיה לה זקן. זיפים שחורים המצויירים על פניה באמצעות איי-ליינר הופכים לרוטינה יומית. היא לא עוזבת את הבית בלעדיהם. בסופרמרקט היא מחייכת, עיניה פעורות בתדהמה, אל קופאית עם חתימת שפם על השפה העליונה העושה לנו חשבון. היא מנסה להביע את התרגשותה מהמראה הנדיר, גברת עם שפם, אך מושתקת באמצעות כף יד המונחת בעדינות תקיפה על פיה.

    תחפושת חתול שאני מביאה מעוררת את התרגשותה. היא עוטה אותה ומתחילה מייד לשחר לטרף, לארוב לחתול שלה "טרזן" במסתורי הבית. למחרת בבוקר התחפושת כולה, מלבד הזנב, נזנחת. סאדי מהלכת עירומה, על ארבע, לאורך הליוינג-רום. "איפה שאר התחפושת?", אני שואלת. "חשבתי שאהבת אותה".

    "יגוארים לא לובשים בגדים", היא עונה ושורטת את השטיח.

     

    ''

     

    מידי חודש מקבלת סאדי בדואר את ה"ריינג'ר-ריק" מגזין.  

    כשהוא מגיע היא ממהרת אל חדרה ומבלה את כל אחר הצהריים בפיענוח האיטי, הנחוש שלה. "האם את יודעת," היא מתנשפת בהתרגשות, רצה למטבח, דוחפת את משקפיה במעלה האף, "האם את יודעת שיגואר מסוגל לגרור פרה מתה למרחק של יותר מחמישה מייל?"   כשבני הדודים באים לבקר, סאדי ממציאה משחק. בני הדודים, כל אחד בתורו, מגלמים את היגואר. המטרה היא לגרור ילד אחר, "פרה מתה", מצד אחד של החצר אל הצד האחר, בזמן הקצר ביותר.

    לעיתים תכופות יותר מעדיפה סאדי לשחק עם החתול, או עם החיות הדמיוניות שלה. יש לה שתיים כאלה. האחד הוא וובי, ארנב העוטה תחפושת אנושית שמאפשרת לו להיכנס למסעדות, והאחר דיויד, ציפור זקנה המשוללת יכולת תעופה, אך המסוגלת להטיס מטוסים. שתי החיות, למרבה המזל, מדברות “פלינית”.

    מאחת מקלטות הטבע שלה לומדת סאדי שיגוארים מצטיינים בציד דגים. היא מסבירה לי זאת בפרטי פרטים בעת שהיא אורזת קופסת סרדינים אל תיבת האוכל שהיא לוקחת לגן.

     

    *

     

    לא תמיד היתה הבת שלי חתול. לפני שש שנים היא היתה תינוקת. התינוקת שלי. לחלוטין נתונה בעורה האנושי. גרנו אז עם האבא שלה בבית בפנסילבניה. אני הייתי אז אמא צעירה, בת עשרים ושתיים, רחוקה מהמשפחה בניו יורק. היה בודד שם, והיתה הקלה בחברותא שלה, מישהי שהיא חלק ממני, מישהי לה יכולתי להקדיש את עצמי כשבעלי שותה את עצמו אל תוך מרחק שאותו לא הייתי מסוגלת להבין. את ימינו בילינו, אנו השתיים, לבדנו, בעולם אותו יצרתי, מבודדות מהתרבות הלא מוכרת, הלא נגישה, של אירי, פנסילבניה.

     

     

    ''

    אירי, פנסילבניה

     

    היו עוד נשים כמוני בשכונה. נשים צעירות עם תינוקות ועם בעלים שעבדו, שתו, ונעלמו לימים שלמים. נשים למדו שם לקבל, להשלים, עם היד הנעלמה שסיפקה להן את הכסף לשכירות ולמכולת, שילמה את חשבונות החשמל והגז, ואחר כך נשלחה אל כמה וכמה כוסיות אחרי יום העבודה, ואל עוד כמה וכמה כוסיות בשעות מאוחרות יותר. נשים שזכרו שלא תמיד זה היה כך, שזכרו שהיו הבטחות לפני שהתינוקות נולדו, שהיו תקוות לדברים יותר טובים, להתנהגויות אחרות, תקוות שהתחלפו בפחד הגדול להישאר לבד עם תינוק, והתנפצו.

     

    ''

     

    הן היו נפגשות בפינת רחוב, עומדות מקובצות במבואה של איזה בית, מדברות על התינוקות, על הבגדים, על הבתים, מרכלות על חברותיהן, מברכות אותי לשלום עת חלפתי על פניהן עם העגלה של סאדי. לבסוף הצטרפתי אליהן. ניסיתי, באמת ניסיתי, להבינן, למצוא משהו משותף בינינו, מלבד הסיטואציה בה היינו כולנו נתונות. לשווא. לא היה משהו משותף כזה. ויתרתי.

    את הזמן שלי ביליתי, במקום זאת, בספריה, מיניקה את סאדי, מאבדת את עצמי בין ערימות הספרים, חוקרת דברים שמעולם לא עניינו אותי עד אז, רק כדי שאוכל יום אחד לספר לה עליהם. יחדיו חקרנו את גן החיות, את הפארקים של אירי, כשאני ממטירה עליה שטף אינסופי של סיפורים על צמחים, על חיות, על אנשים. כשמזג האויר היה רע, ציירנו, האזנו למוזיקה במערכת הסטריאו, יצרנו כלי נגינה מסירים ומחבתות, רקדנו. מארק, בדרך כלל, היה מגיע הביתה מאוחר. כשהגיע שתוי הוא היה עליז וחברותי, מברך אותנו, הבנות, בחום, ואז מדליק את הטלויזיה, ונמוג. כשהוא היה בא פיכח הוא היה מתוח ומתוסכל מכל בכי של סאדי, בכי שכמובן התחזק בגלל המתח, שאותו, כבר כתינוקת, היתה סאדי מסוגלת לחוש אינטואיטיבית.

    יום אביב אחד, כשהיא היתה בת קרוב לשנתיים, אמרתי למארק שאני רוצה לחזור ללימודים, והוא השיב שהוא רוצה להתגרש. לא היתה זו הפעם הראשונה. זו היתה התגובה הרגילה שלו כשהעליתי נושא שהוא לא אהב, כמו למשל כשרציתי להתחיל לעבוד, או כשהצעתי שנעבור לניו יורק. הויכוח היה הופך לריב, וכשהייתי מתחילה לבכות, הוא היה יוצא. לפעמים הוא לא היה שב במשך ימים.

    אבל הפעם זה היה שונה. הפעם אמרתי “או קיי”.

     

    אל תחנת האוטובוס הוא הסיע אותנו. צוחק, הוא אמר שהוא יראה אותי שוב “כשאחזור לעצמי”, ואיחל הצלחה במציאת מישהו שידאג לי כמו שהוא דאג. הוא לא אמר שלום. לא עזר עם המטען. כשהייתי כבר על האוטובוס, בעודי נאבקת עם המזוודות, פניתי אחורה להרף עיין, מספיק כדי להבחין בהבעת אי האמון שעטו פניו.

    סאדי ישנה כל הדרך ללונג איילנד.

    זמן מה שהינו אצל אבי. הוא היה אז כבר לקוי נפשית, והיה זקוק למישהו שיטפל בו, ואני הייתי זקוקה למקום לגור בו. היה לי בחשבון מספיק כסף לחיתולים, וכמעט לא כלום מעבר לזה. הייתי קונה בחנויות יד שניה בגדים לפעוטה שלי ההולכת וגדלה, תומכת את תזונתה בחלב אם כשהמזון היה בצמצום. ארוחות ערב היינו אוכלות אצל אמא שלי. היינו מאושרות.

    כשאבי מת, הפסיקו הצ'קים של קיצבת הנכות להגיע, ועם משכנתא לשלם, היה עלי למצוא עבודה. במשך שלוש שנים עבדתי במשמרת לילה, בהשגחה במעון של מוגבלים. אהבתי את זה שהיה לי זמן לקרוא ולכתוב בעת שהחוסים ישנו, ואהבתי את זה שהיו לי הבקרים עם סאדי. שינה, עם זאת, היתה נדירה. כשהרשיתי לעצמי לנמנם, סאדי היתה מעסיקה עצמה עם החתלתול שאימצנו במרכז לחיות עזובות. היה זה בנקודת זמן כלשהי בתקופה ההיא כשסאדי עברה את הטרנספורמציה שלה. התעוררתי אחר הצהריים אחד כשהיא מכורבלת לצידי, מלקקת את כפותיה, מגרגרת. בביקור שעשינו כמה ימים קודם לכן במוזיאון הטבע במנהטן למדנו שיגוארים נחשבו על ידי אנשי המאיה למגינים גדולים, וסאדי היתה נוהמת ונושפת באיום על כל גבר איתו יצאתי.

    זמן קצר אחרי יום הולדתה השישי סיפרתי לה שאני בהריון, והיא פרצה בבכי, תגובה שלא היתה בלתי צפוייה, אף אם לעיתים תכופות היא דיברה על רצונה באח. לאחר ששיכנעתי אותה שאינה הולכת להיות מוחלפת, היא התחילה לשאול שאלות.

    "האם זה תינוקת או תינוק?"

    "תינוק".

    "האם גרג הוא האבא של התינוק?"

    "כן."

    "יופי. האם גרג מתכוון לגור איתנו?"

    "לא יודעת."

    "מאיפה בדיוק יוצאים התינוקות?"

     

    *

     

    סאדי מגלה התענינות עמוקה בבטן הגדלה שלי. אנחנו צופות בסרט וידאו על גורי נמר בבית החדש שלנו. גרג מכין ארוחת ערב. "אוו," היא אומרת, מסתכלת איך אמא נמרה ממליטה. מאוחר יותר, כשהגורים החדשים נאבקים על פיטמות הנמרה, היא שואלת: "זה איך שאת האכלת אותי?"   "כן," אני עונה, וסאדי מחייכת, עיניה מרותקות למסך, מדמיינות, מן הסתם, את עצמה כגור יגואר. האמא-יגוארית מגיבה לנשיכה של גור אגרסיבי במיוחד במכה של כפתה כנגד ראשו. "האם אי פעם אני עשיתי כך?"  היא שואלת. "האם אי פעם נשכתי אותך כך?"   אני חושבת על הלילה בו סאדי היתה בת שלושה חדשים. שיניה רק התחילו לצמוח, ואני טילפנתי לאמא שלי, בוכה ומדממת. "הדבר היחידי שמנע ממני להרוג אותך כשהשיניים שלך צמחו," אמרה לי אמי אז, מפהקת אל תוך הטלפון, "היתה המחשבה שיום אחד אקבל את שיחת הטלפון הזאת ממך. אבל, תאמיני לי, בעוד כמה שנים תתגעגעי לזה."

    מחוייכת מהזיכרון הישן אני אומרת "כן, את היית נושכת כל הזמן."  אני מצפה שהיא תקבל את המידע הזה בגאווה, אך היא נעשית דווקא שקטה, מהורהרת. רגע אחר כך היא מניחה את ידה על ידי, מסתכלת אל תוך עיני, ואומרת "אני מצטערת."

     

    סאדי לא אוהבת אף אחד מהשמות שגרג ואני מציעים לתינוק. רק כשאנו מציעים "הארי" היא מתנשפת בהתלהבות וסופקת את כפיה "היירי [שעיר]!"

    "היירי, אל תנשוך את שאנון," היא לוחשת אל תוך הבטן שלי.  "זה הארי," אני אומרת לה כשגרג ואני מוליכים אותה למיטה, "לא היירי." סאדי מהרהרת, נבוכה, בפיסת המידע, ואז, במפתיע, מחייכת ואומרת "מיאו!"

    "את רוצה סיפור?" שואל גרג, מדליק את מנורת הלילה שלה. בזמן שהוא מסתובב, מוצאת סאדי את הספר בו היא מעוניינת, ומושיטה לו בלהיטות. הוא קורא את הכותרת ומביט אלי "הארי הכלב המזוהם."

     

    ''

     

    לאחרונה סאדי מדברת אל וובי ודיויד פחות ופחות, ואל ילדים רגילים יותר ויותר. לעיתים תכופות יותר היא הולכת זקופה, כמו אנשים רגילים. הזיפים על פניה, הזיפים הללו שפחדתי שכבר תמיד ישארו שם, מתחילים לדהות, ככל שהיא פחות ופחות משקיעה בחידושם. מידי פעם היא עדיין פותחת קופסת דגים. עדיין היא מחלקת מידע על החיה האהובה שלה עם כל מי שמוכן לשמוע, ועדיין, מידי פעם, היא מבטאת מערכים רגשיים שלמים באמצעות וריאציות של המילה "מיאו".

    אבל אט אט נעשה לבת שלי יותר נוח עם המין המקורי שלה. היא תשתנה, אני יודעת. אנשים משתנים. אני אוהבת לדמיין את האשה שיום אחד היא תהיה, אבל משתדלת להתמקד בהווה, בילדה שהיא עכשיו, הילדה שהייתי ברת מזל להכיר. את הפרווה שלה היא תקבל, וזה לא יהיה בעוד הרבה זמן. אם תשמור עליה או תגלחה, זה עניינה. יש משהו באישיותה, עם זאת, אותו אני מקווה שתשמר. משהו שהוא חיה. משהו שהוא אדם, גם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      יאיר, ניו יורק
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין