כותרות TheMarker >
    ';

    Scapegoat

    השעיר לעזאזל שמתהולל ומשתולל!

    שאנון מודי - המסע

    0 תגובות   יום ראשון, 26/6/11, 23:50

    ''

     

    את שאנון מודי אני מכיר מאז עברתי לגור במסטיק-ביץ', לונג-איילנד, ב 2005. היא ילידת מסטיק-ביץ', והיום גרה בעיירה סמוכה. היא כותבת בעיקר סיפורים קצרים, די אוטוביוגרפיים, המתארים במדוייק את הסביבה הגיאוגרפית, האנתרופולוגית, האנושית, בה אני עצמי מצוי. ומלבד זאת אני אוהב אותה, ככותבת וכאדם. מצאתי לנכון להביא כאן סיפור שלה, המתאר את מסעה לאלסקה לפני עשר שנים.

     

    *

     

    זה היה איפה שהוא באילינוי כשהבנתי שאם לא אוריד את המכנסיים, ישחירו רגלי, ויצטרכו להיקטע.

    רכבת האמטרק שלקחתי בניו יורק היתה מצויידת בקרונות מחוממים. הרכבת לסיאטל, וושינגטון, כפי שגיליתי במהרה, אחרי שדידיתי בתחנת שיקגו בשלג העמוק שהפריד בין שתי הרכבות, לא היתה מחוממת.

    בעת הליכה בשלג נרטבו הסניקרס עשויות הבד לחלוטין, וכמוהן כל החלק התחתון של הג'ינס.

    כשתחושת הסיכות והמחטים הופיעה, קיוויתי תחילה שהיא תחלוף במהרה. הבנתי שזה לא יקרה כשהסיכות והמחטים הפכו לאובדן תחושה המלווה בפרצי כאב עזים בגפיים. חשבתי לגשת לשירותים ושם להסיר את המכנסיים הרטובים, אף שזה יכול היה לספק רק פתרון חלקי. הבגדים היבשים היו במזוודה, המזוודה היתה ממוקמת הרחק, בקרון המטען, ולא היה ספק - ברגע שאגש לשם מישהו יתחיל לחקור אותי למעשי. לאחר זמן מה מצאתי את עצמי בכל זאת מתנהלת, ללא המכנסיים, לכל אורכו של המעבר מהשרותים חזרה אל מושבי. שקלתי לבקש את עזרת מבקר הכרטיסים חמור הסבר, כשיגיע, אך החלטתי להימנע מכך דקות ספורות לאחר מכן, כשכמה שורות לפני, בתשובה לבקשה שהיפנתה אליו גברת זקנה, הוא הודיע לה שלא, היא לא יכולה לגשת אל תא המטען, ולא, היא לא יכולה לגשת לשם, אפילו שמדובר בערכת האינסולין שלה.

    נטולת מכנסיים, רועדת, רק  השמיכה, אפלת הלילה, והשכן השמן, הנוחר, מסתירים אותי מעיניים זרות, תקפה אותי בעוצמה רבה השאלה –  מה, בשם אלוהים, היה הדיבוק שגרם לי לנסוע לאלסקה?

     

    *

    "מה בשם אלוהים גרם לך בכלל לנסוע לאלסקה?"

    זאת היתה אמא שלי על הקו. היא היתה בהתקפת זעם.

    במצבים כאלה, היה ידוע, היא מסוגלת להשליך, ללא ניד עפעף, כוסות, סנדביצ'י נקניק, אפילו את הכלב, אל מחוץ לחלון הבית.

    אך אני הייתי במדינת וושינגטון, במרחק בטוח, מצפה למטוס שיקח אותי לסיטה, אי קטן באלסקה, 200 מילים צפונה למקום ממנו ניהלתי את השיחה. יכולתי לחוש, פיזית, את המרחק בינינו, חמישה ימי נסיעה ברכבת, והרגשתי גיבורה. גיבורה ומזוהמת.

    "אמא, התקשרתי להגיד שאני..."

    "שאת בסדר? נהדר. את תוכלי להתקשר גם אחרי שיאנסו וישליכו אותך לאיזו תעלה? אני צריכה לדעת, כי חשבתי להתפטר מהעבודה, כך שאוכל לשבת כל היום ולחכות לצלצול"

    שוב הרוטינה הזאת "כשהם ימצאו אותך באיזו תעלה אחרי שאנסו ורצחו אותך". תמיד היתה איזו קבוצת גברים בוואן שמחכים להזדמנות לעשות משהו רע. היא יודעת. זה מה שקרה לחברות שלה כשהיו בנות 13, 14, 15. זה סיפור שאני שומעת שנים.

    "מה עם אבא?"

    "אבא שלך?  הוא מה שאת קוראת "בסדר". שוב במוסד הטיפולי של הווטראנים. הפעם בגלל מכתב איום ששלח, מכל המקומות בעולם, לחבר הנאמנים של בית הספר, בו האשים אותם בסימום התלמידים כדי שאפשר יהיה ביתר קלות לגייסם לצבא."

    אין חדש, מסתבר. לפני שנים האבא הלוקה בנפשו, האלכוהוליסט, פגוע מלחמת ויאטנם שלי, הקים סביבו "צבא" קטן של אנשים כמוהו, שמעת לעת הכריזו מלחמה על מוסד ציבורי זה או אחר. נהגו לאשפז אותו בבית החולים הפסיכיאטרי של ותיקי המלחמה, שם הוא היה מבלה מספיק זמן כדי לשכנע את הרופאים שמצבו יציב, משתחרר, ומתחיל מייד לגייס אנשים חדשים למלחמותיו.

    "תמסרי את האהבה שלי לכולם. אני זזה. המטוס יוצא עוד מעט." היו עוד ארבע שעות עד שהמטוס יגיע לשדה התעופה.

    "אין בעיה. אני אמסור לכולם שהיה איכפת לך מספיק כדי..."

    לא יכולתי לסבול יותר. ניתקתי.

    הגיע הזמן לא להרשות לכוח המאגי הזה שלה להטיל אותי שוב ושוב אל תוך מערבולות של רגשי אשמה. "זו הסיבה שעזבת," אמרתי לעצמי, והספקות שהיו בי נמוגו. הייתי חייבת למצוא מקום רחוק מספיק, ממנו לא אוכל להימלט חזרה הביתה. באתי מאי השוכן לחוף האוקיאנוס האטלנטי, לא רחוק מאחת הערים הגדולות בעולם, בה שלטה ברמה תרבות מרוץ העכברים, והגעתי לכאן, בת 19 שמעולם לא התרחקה מהבית, בדרכי אל אי ששכן לחוף האוקינוס השקט, אי עם היער הגדול ביותר בארצות הברית, אל עיירה החבויה בחופו, עיירה שנשלטה על ידי תרבות רוסית-אינדיאנית. הקוטב הנגדי של כל מה שהכרתי עד אז. והכסף שהיה לי לא יכול היה להספיק אפילו לחצי מהדרך חזרה הביתה.

    שש שעות אחר כך הייתי כבר במכונית שנשלחה לאסוף אותי משדה התעופה על ידי בית הספר אליו נרשמתי. החושך היה כבד. אי אפשר היה לראות דבר מעבר לאורות הרכב. מחשבותי נתונות היו עדיין לגריזלי המפוחלץ, הנהדר, שבירך אותי כשירדתי מהמטוס. גובהו היה תשעה רגל, וטפריו נראו כסכיני סטייקים. פיו הפעור חשף שיניים ענקיות, צהובות. אולי כן עשיתי טעות, חשבתי, מרגישה בתוכי את חסרונה של ניו יורק, יופי אורותיה המזוהמים מזדכך על ידי פחדי.

     

    ''

     

    בבית הספר התקבלתי על ידי דיקן התלמידים, בחור מקריח, באוברול וערדליים, שהציג את עצמו כ'פופ'. "זו הקפטריה, ובהמשך מועדון התלמידים, שם אנחנו מחזיקים את הטלויזיה".

    "מה לגבי הדובים", שאלתי, לחוצה להעלות את הנושאים הדחופים תחילה.

    "דובים? מה הכוונה?" הוא שאל.

    "הדובים. איפה הם? האם אי פעם הם נכנסו לקמפוס?"

    "מאיפה אמרת שבאת?", הוא אמר, והוביל אותי אל גרם מדרגות שהוביל לאגף הבנות במעונות, מסדרון ארוך עם כעשרים חדרים, שם הציגני בפני בס, שותפתי החדשה לחדר, ששכבה בשיכול רגליים על מיטתה, תחת פוסטר של חתלתול התלוי על חבל כביסה, שבתחתיתו מתנוססת כתובת

    Hang in there, Baby

     

    ''

    היא היתה מוירג'יניה, וזה עתה השתחררה משרותה הצבאי, ומייד כשסיימה לספר על כך, עברה להסביר, בפרטי פרטים, את האג'נדה שלה, אג'נדה ששירטטה תוכנית לכיבוש הכלכלה על ידי הומסקסואלים והפיכתם למעמד החברתי השליט.

    "וואו", אמרתי, לא מתאמצת מדי להפגין התעניינות. "אשמח לשמוע עוד, אבל היתה לי נסיעה ארוכה, ואני ממש צריכה להתקלח."

    בס כיוונה אותי למקלחות, והזהירה: "לתשומת ליבך", אמרה, "הן משותפות".

    התעוררתי למחרת, נקייה, לבד בחדר. אור הזהיר מבעד לחלון, ואני קמתי להביט במראה הראשון של אלסקה.

    היה שם הר, ענק, ממש מחוץ לחלון שלי. הר אמיתי. לא כמו ההרים בניו יורק שהורי, בטיולים המשפחתיים הנדירים לאפ-סטייט היו מצביעים עליהם ואומרים: תראו, תראו, הרים!, ואנחנו היינו מסובבים את הראש "איפה? איפה? אה, זה, וואו".

    בניו יורק היו אלה גבעות גדולות, תחומות בעצים. ההר כאן היה ענק, ענק באופן לא הגיוני. הוא היה סגול, ובפסגתו שלג. אני חייבת לטפס על ההר הזה, חשבתי, מפתיעה את עצמי.

     

    ''

    הר הדובים, סיטקה, אלסקה

     

    רגע אחר כך נכנסה בס, עם ספל קפה. "הי", אמרתי, "איך קוראים להר הזה?"

    "הו, ההר הזה... זה 'הר הדובים'. ובקשר למה שדיברנו אתמול..."

    לא הקשבתי. את מה שאמרה ראיתי כסימן. קודם הדוב המפוחלץ בשדה התעופה, ועכשיו ההר. לא באתי לאלסקה רק כדי להיפטר מהטירוף שהיה לי בבית. באתי גם כדי לבנות את עצמי מחדש. יצאתי מהבית ילדה מפוחדת, קרועה אמוציונלית על ידי משפחה לא מתפקדת, ואחזור כאשה שכבשה את ערבות הפרא. וחוץ מזה, חשבתי, כמה 'קול' זה יהיה להפטיר לתוך שיחות "כשטיפסתי על הר הדובים באלסקה..."

    "הכל בסדר?" בס היתה עדיין בעיצומו של השטף ההומופובי שלה, ותפסה אותי לא מקשיבה.

    "אה, זה שום דבר... רק חשבתי קצת על החברה שלי מניו יורק"

     

    לאחר כמה שבועות למדנו כבר האחת את לוח הזמנים של חברתה, והצלחנו, לא בלי קושי, לתאם את לוחות הזמנים שלנו כך שנימצא יחד כמה שפחות. בינתיים, השמועה על היותי לסבית התפשטה, ואני לא הכחשתי. על ה'סטרייטיות' שלי סיפרתי רק לקומץ אנשים שחיבבתי וסמכתי שלא יפיצו את הסוד. תג 'הלסבית' הרחיק ממני את הפונדמנטליסטים שמילאו את הקולג' הפרוטסטנטי הקטן, ובה בעת שמר עלי מפני זעמה הקדוש של בס.

    זמן קצר אחר כך ניגשתי אל פופ ושאלתי אותו על טיפוסי הרים. הוא העיף בי מבט ממושך, חודר, ספקני, ושאל אם אי פעם השתתפתי בטיפוס.

    "באופן בסיסי זה כמו הליכה רגלית, לא? חוץ מזה שזה מתבצע ביער, לא? בטח. עשיתי את זה הרבה פעמים"

    "לכי תדברי עם מארק. הוא גר בחדר 201. הוא מדריך קבוצות טיפוס. לפני שאת מטפסת תצטרכי להשתתף בקורס שלו."

    זה נשמע כמו דחייה, אך בכל זאת עשיתי את דרכי אל מגורי הבנים. הייתי בחצי הדרך לקומת הקרקע כששמעתי את ה"קראק", ואחריו עוד אחד, ועוד אחד. קול דישדוש רגליים נשמע, ואחר כך ראיתי שלושה בחורים מצחקקים עושים בחשאי את דרכם אל מחוץ לחדר השירותים. האחרון, הגדול בהם, אחז רובה צייד. באופן נורמלי, בניו יורק, מהיכן שבאתי, זה היה מפחיד אותי. כאן, באלסקה, לראות אנשים מסתובבים עם רובי צייד כבר נראה לי, אחרי כמה שבועות, כמעט נורמלי.

    "אחי, איך מכניסים אותו?", שאל אחד מהם, בעוד אני מנסה להתקדם לעבר חדר 201. הבחור עם הרובה החווה בידו לעברי וקרא "הי את, את 'קול', הא?"

    "בטח, כן, אני קול". ידעתי מספיק כדי לא לערב את עצמי במשהו שיש בו רובה צייד, בייחוד רובה שנמצא עשרה רגל ממני. זה עשה אותי, כך שיערתי, 'קול'.

    "יופי. טיילור, תוודא שאף אחד לא בא, אדם ואני נביא אותו".

    הם הלכו, ואני נקשתי על דלת 201, נחפזת לא להישאר זמן ארוך מידי במסדרון. לא היתה תשובה, וכשהסתובבתי ללכת הבחור המגודל עם הרובה ואדם כבר נראו חוזרים, גוררים צבי ענק, מדמם, באמצעות קרניו המסוקסות. הוא היה לגמרי מת, ואני הסתכלתי, מבועתת, איך הם גוררים אותו לחדר השרותים.

    טיילור חזר עכשיו גם הוא מעמדת האבטחה בקצה המסדרון, ובהבחינו במבט המבועת שלי הרגיש צורך לחזור על השאלה שכבר נשאלה קודם: "את קול, כן? כי אמרת שאת קול. זה מה שאמרת קודם. את לא תגידי כלום, נכון?"

    "מה עשיתם?", צעקתי. הייתי אז צמחונית, וגדלתי במשפחה שהצילה חיות במצוקה, לא הרגה אותן.

    "אל תדאגי, אנחנו הולכים לנקות אותו, בשירותים".

    הייתי כאמור בת  19, נערה שקטה, ביישנית. אבל כשהרגשתי שמשהו רע נעשה, משהו לא צודק, הייתי מסוגלת לבצע דברים טפשיים. כמו למשל לצרוח על בחור מגודל עם רובה צייד.

    "מפלצת! איך יכולת לירות בצבי שלא עשה כלום, מחלון חדר השירותים! זה כל כך לא פייר!". בעת שצרחתי, משהו מוזר קרה לקול שלי. במקום להתחזק, הוא התכווץ. כמו בלון שהאויר יוצא ממנו, או כמו המשרוקיות הללו שרק כלבים מסוגלים לשמוע.

    "ג'יזוס כריסט, תסתמי את הפה," הוא אמר בלחישה קולנית, מתחננת, ואני התחלתי לבכות. הכל כאן כל כך דפוק, חשתי. למה לא נשארתי בלונג איילנד? הצבאים שם מתו באופן טבעי. הם הואכלו על ידי אנשים, אוכלוסייתם גדלה, הם איבדו את הפחד, וכך מתו לבסוף מפגיעת מכוניות, או גוועו מחוסר ידע איך להשיג מזון בעצמם.

    "תראי, זה לא שאנחנו סתם הורגים", אמר אדם, מנסה לנחם. "אנחנו הולכים לנקות ולאכול אותו. איזה סיבה אחרת יכלה להיות לנו לגרור אותו לשירותים?"

     

    ''

     

    מצאתי את זה  מרגיע באופן מוזר כשהבחור המגודל הוליך אותי משם, מסביר לי שאני חייבת לשבת לנוח קצת באיזה מקום. הרובה היה עדיין בידיו, ואני הלכתי אחריו ולא התווכחתי. הוא עצר מול דלת 201, וחיפש בכיסו מפתח. זה היה מארק.

    "את לא הלסבית שגרה עם הפסיכית הזאת, בס?" הוא שאל.

    החדר נראה נורא. הרצפה היתה מכוסה בבקבוקים ריקים של אלכוהול זול וצבירי כביסה מלוכלכת. "תגידי", הוא אמר, פוסע בעצבנות הלוך וחזור בחדר, "את הולכת לספר לפופ? כי בפעם האחרונה שתפסו אותי הוא החרים לי את הרובה לבערך שבוע, אז אני צריך לדעת".

    אמרתי לו שעכשיו כבר לא איכפת לי, וזה היה נכון. תשומת הלב שלי כבר היתה מרוכזת במשהו אחר - ספרים היו מפוזרים בערימות בכל מקום בחדר, ספרים שאת השמות שלהם היכרתי, שנכתבו על ידי כותבים שהכרתי. לא יכולתי להאמין שהניאנדרטל יודע לקרוא.

    "של מי הספרים האלה?", שאלתי.

    "שלי, למה?"

    "קראת אותם?"

    "בטח", הוא השיב. "ולגבי הצבי, אני ממש אעריך את זה אם לא תספרי כלום. ואם איכשהו פגעתי בך, אני מתנצל"

    "זה בסדר", עניתי. זו החולשה שלי. זה מה שרציתי לשנות. שום מעשה רע לא יעצור אותי מלהיכנע לבחור שקורא ספרים. תנו לי מישהו שמכל בחינה הוא מפגר, אם הוא רק קרא את ג'ויס. תביאו לי מישהו שמזריק הרואין, שודד בנקים, בתנאי שהוא מכיר את דנטה. תביאו לי אלכוהוליסט שיורה בחיות מחלונות חדרי שירותים, ואני אתחתן איתו, כי על המיטה בחדר המזוהם שלו היה מונח בדיוק הספר שאני קוראת עכשיו, ועוד רבים שאני מכירה ואוהבת. לפתע, בקבוקי האלכוהול הריקים שבאופן נורמלי היו צורחים אלי "הימלטי על נפשך! האיש הזה הוא אבא שלך!" והצבי המת, נראו מקסימים. כך, בפשטות. אמונותי התפוגגו באחת. אני מניחה שגם זו דרך לבנות את עצמך מחדש.

     

    *

    על "הר הדובים" לא טיפסתי, לבסוף. חשבתי על כך רק ברכבת לניו יורק, כשהתינוקת שלי מחממת את חיקי. לא הייתי צריכה את הטיפוס הזה. עזבתי. יצאתי מהבית ילדה לא בוגרת, מפוחדת, וחזרתי אמא לא בוגרת, מפוחדת. אך האמת היא שאף פעם לא באמת עזבתי. כל מה שרציתי להשאיר מאחרי בניו יורק צץ באלסקה, והיתה לי הזדמנות לבחון אותו וליישבו. איכשהו מצאתי את עצמי שוב במשפחה שלי. אני האמא המתלוננת והמאשימה, מארק האבא האלכוהוליסט, לפעמים האקסצנטרי, המקסים, לפעמים העויין, המתעלל. הדמיון היה מפחיד. רק כשהבנתי מי בתבנית הזאת אמורה למלא את תפקיד הבת הכועסת, המרירה, הצלחתי לחלץ מתוכי את האומץ לעזוב. והרגע בו התיישבתי על מושב הרכבת, בדרך חזרה, היה גם הרגע בו הבנתי מדוע הגעתי לאלסקה. מביטה אל בתי, הבנתי לבסוף מי הייתי אני. הייתי הילדה שגדלה אל מעבר לשקר של מי שהיא גודלה להיות. ואת האמת הזאת שגיליתי אחזתי בחוזקה, קרוב קרוב. זו היתה אמת שהבת שלי תזדקק לה. חייה תלויים יהיו באמת הזו. כל עוד היא תצטרך אותה, אמרתי לעצמי, אוחז בה, ולמשיכה שתהיה לי לאיזשהו איש, לאיזשהו בית שאינו גם שלה – לא אכנע.

    כשהבנתי את זה, הגעתי הביתה. שם, ברכבת, איתה. נוסעת מקוטב אל קוטב, יודעת שכבשתי את ערבות הפרא.

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      יאיר, ניו יורק
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין