כותרות TheMarker >
    ';

    Scapegoat

    השעיר לעזאזל שמתהולל ומשתולל!

    שאנון מודי - 'התאונה'

    0 תגובות   יום שני, 27/6/11, 00:07

    [תרגום שלי לסיפור של שאנון מודי, ידידה ושכנה ממאסטיק-ביץ', לונג איילנד. פורסם לראשונה במגאזין הרשת 'אחר'.]


    *


    לא הייתי במקום כשהתאונה קרתה, אך מייד אחריה מצאתי עצמי יושבת על דופן האמבטיה בביתנו כשאחי יואל עומד ליד הכיור, מספיג עם גאזה את הדם מהחתכים בזרועו ובפניו. כשכעס, הוא לעיתים היה פורץ בבכי, וכשהסתכלתי אל דמותו הנשקפת במראת ארון התרופות, הבחנתי בעינים הממצמצות, הנאבקות לעצור את השיטפון המתקרב. קמתי מהאמבטיה, מתכוונת לעזוב.

    ‘חכי', הוא אמר, מסתובב, מניח יד על כתפי. ‘אל תלכי. אני בסדר'.

    הוא התיישב על מכסה האסלה, נושם עמוקות, בכוונה, באופן אותו הכרתי מקורסי ההכנה ללידה שאמא שלנו היתה מעבירה. בעת שקולות ההורים שבקעו מכיוון המטבח הלכו וגברו, הוא סיפר לי את גירסתו שלו לאירוע.

    היה זה נהג שיכור שלא ציית לשלט 'עצור', נכנס אל צד הנוסע של הדאטסון הכחולה של אבא, מחטיא בנס את יואל, אך מנפץ את זכוכית החלון ומחדיר רסיסים אל גופו. אחרי הפגיעה יצא יואל מהאוטו וישב בצד הכביש, מדמם, בעוד אבא מוודא שהנהג השני בסדר.

    הנהג השני היה בסדר, אך אחוז זעם. הוא ניסה להכות באגרופו בפרצופו של אבא, אך החטיא ונפל. כשהשוטרים באו, הם מצאו את שני הגברים יושבים במרכז הכביש, זרועותיו של אבא עוטפות בחיבוק את הזר המתייפח. כששאלו אותו השוטרים באיזו מהירות הוא נסע בעת ההתנגשות, התחיל אבא לחשב, ואחרי רגע ענה בשקט ‘שבע מאות שלושים ושניים מייל בשעה', מוסיף למהירות המכונית את מהירות סיבוב כדור הארץ.

    ‘הוא התבדח, לא?' שאלתי

    ‘זהו שאני לא בטוח. אני לא בטוח אם אפילו הוא עדיין יודע מתי הוא מתבדח. אני רק שמח שהוא לא היה שתוי'.


    הרחק אחורה ככל שאני יכולה לזכור ידעתי שהיה משהו מוזר באבי, אך רק אחרי שנים התחלתי לכעוס על התנהגויותיו, ורק עוד יותר מאוחר, בליל התאונה, הבנתי שהמשהו הדפוק הזה הוא בסיסי, ושזה לא רק האלכוהוליזם. ועם זאת, רק אחרי שמת הבנתי את זה עד הסוף: זה היה משהו שלא היתה לו עליו כל שליטה.


    אמי אמרה אז שאת מי שצריך להאשים בחוליו זו הממשלה. אחרי התקופה שלו בוייטנאם הוא אובחן כסובל מהפרעה פוסט-טראומטית, הפרעה שלבשה לעיתים צורה של סכיזופרניה, לעיתים דיכאונות, ותמיד היתה מלווה בהזיות ופלאשבקים. אך את כל זה היא סיפרה רק אחרי שמת. עד אז היא סתם היתה כעוסה, מרירה, מאשימה.

    היה לי קל לחוש סימפטיה לקושי שלה להבין את החולי של אבא, מאחר וגם אני לא הצלחתי להבהיר לעצמי את מי ראוי להאשים במצבו עד אותו יום בו מצאתיו שוכב, נטול נשימה ודופק, אפור פנים, על הספה בליבינג רום שלו.

    אם מישהו ראוי למותרות אובדן השפיות, סברה אמי תמיד, היתה זו היא. לשיטתה, אפילו המלחמות עקובות הדם של אבא לא יכלו להתחרות בכובד המטלה של גידול אחד עשר ילדים לבדה, ללא תמיכה.


    אין לי מושג מדוע הם החליטו להוליד כל כך הרבה ילדים. ניתן היה להסביר זאת בשליטה עצמית לקויה, אך כיצד, למען השם, יכול היה נימוק שכזה להסביר את שני הילדים המאומצים?


    גרנו בבית עתיק, ענק, ששרוי היה במצב של בלגאן תמידי, ותמיד מלא בשפע חיות מכל הסוגים. ובנוסף לבית הגדול קנו הורי גם את הקוטג' הקטן הסמוך, ובה בעת המשיכו להחזיק בבית הראשון שלהם, גם הוא לא מרוחק, בלוק אחד במורד הרחוב. כשגדלנו, עבר כל אחד מאיתנו בתורו לגור באחד מהבתים הנוספים, מפנה בכך מקום לאח, לאחות, לאחיין, לאחיינית, שבאו זה עתה לעולם.


    ''

    הפוני בכניסת המטבח של הבית הגדול ברחוב קראנברי, מאסטיק ביץ', לונג איילנד.


    אורח החיים הקומונאלי הזה, עם ילדים מאומצים שבאים והולכים, עם חדר אורחים המאוכלס תדיר בתלמידי קורסי ההכנה ללידה של אמא, ותמיד עם איזשהו בעל חי מאומץ חדש שמסתובב עגמומי, פאתטי, ברחבי הבית, כל אלה יצרו עבורנו אורח חיים בו כאוס וסתגלנות היו הנורמה, וכך, כשפוטר אבי ממשרת טכנאות המטוסים שלו בחברת גרומאן, לא מייד שמתי לב כשהתחיל להשתגע.


    הייתי בת חמש עשרה כשהבחנתי לראשונה. עם הזמן, יותר ויותר נעשה ברור: הרבה לפני שהמחלה התפרצה כבר היה כל יום חיים עבורו מאבק עיקש, נואש, לתחזק מראית עיין של יציבות נפשית. אובדן המשרה הפך את המאבק לכבד מנשוא. כשל כוח סבלו. הוא לא יכול היה להסתיר יותר.

    עם זאת, לא היה זה לפני שאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי של הווטרנים שיכולתי לראות את שאחי ראה בבירור כבר בליל התאונה, ולהבין מדוע כעס אז כל כך. היתה זו הרמאות. רומינו. רומיתי. במשך כל חיי ייצר אבי מצג שווא של שפיות מאחרי מסכת האלכוהוליזם. הרי אי אפשר היה לכעוס על מישהו רק כי היתה לו בעיית שתיה, לא? והוא הרי תמיד עבד כל כך קשה, ותמיד הרי היה הכי כיפי והכי קול, יותר מכל האבות שהכרתי...

    משגיליתי את התחבולה, לא יכולתי לא לתהות: אם ככה, מי באמת היה האדם הזה שטען לאבהות עלי?

    אחרי הפיטורים נאלצה אמי לקבל על עצמה משרה נוספת, שניה, במקביל לטיפול במשפחה, והיתה כמובן גם התינוקת החדשה. נאלצתי ללמוד להתעלם ממבטי האנשים שהיו משוכנעים שאחותי היא בתי, מאחר ואני הייתי זו שטיפלה בה פול-טיים בשעות של אחרי הלימודים. שתיים מאחיותי, תלמידות חטיבת ביניים שנותרו עתה ללא השגחה, נכנסו להריון וילדו בתוך פרק זמן של פחות משנה.


    אבא, אחרי שחזר מבית החולים הפסיכאטרי, התנהג כמעט באופן הרגיל, המוזר והלא צפוי שלו, אולם עתה היה בו גם עוד משהו – זעם גדול, שבגינו אך בקושי יכולתי לזהות בו את האבא שהכרתי. מעולם לפני כן הוא לא היה עויין, ואת העויינות הזאת בשום אופן לא יכולתי להבין. קיבלתי יותר מושג, עם זאת, כשהתחיל לטלפן בלילות ל'בית הלבן', עומד על כך שיקשרוהו ישירות ל'נשיא'. הבנתי עוד קצת כשהסתגר במרתף הבית והתקין שם לעצמו קו טלפון פרטי בעקבות הביקורת של אמא על הטלפונים הללו לבית הלבן.

    'אני שוב פעם אצטרך אותך אחרי הצהריים היום', היא היתה אומרת לי, בקול רם מספיק שאבא יוכל לשמוע, ‘ביקשתי מאבא שלך שישגיח על התינוקת, אבל הוא לא יכול. אין לו זמן. יש לו עוד שיחת טלפון מזורגגת עם המפקד העליון המזורגג של הצבא המזורגג'.

    כשהזמין את חבריו למחלקה מבית החולים הפסיכיאטרי לשהות אצלו בבית, בונה לעצמו צבא פרטי קטן של גברים מזקינים, מתפוררים, מאמין באמונה שלמה באיום שמציב צבאו על הממשלה, התבהרה התמונה לגמרי. היתה לו אולי זכות, סברתי, להיות זועם, אולי אפילו לא שפוי, אך הכאיב לי שהוא כאילו התעלם לחלוטין מהמצב הבלתי אפשרי אליו הוא קלע את המשפחה. המשפחה שלו. טיפול תרופתי הוא סירב לקחת, ושתייתו גם היא עברה שינוי: ממנגנון הגנה היא הפכה למכשיר התאבדות איטי, והשינוי לווה בוויתור על איזו שהיא סדירות תזונתית. לעיתים, עתה, ימים שלמים הוא לא היה אוכל.


    ביחסה לאיש הזקן המשפחה נחלקה. אמא, האחיות, אני, בחרנו בעוינות גלוייה, לא מתפשרת, לא סלחנית. האחים, לעומת זאת, הגיבו עם הרבה יותר אמפטיה. כשעבר לגור בבית הסמוך, אותו עד אז נהגו ההורים להשכיר, היו אחי מבקרים אותו תכופות, מביאים איתם בירות או וויסקי, מקבלים בתמורה תאוריית קונספירציה או תוכנית מהפכנית כלשהי אותה הוא הגה במשך ימים ארוכים של תיכנון פרוע, קודח, תאוריות ותוכניות שבמהרה נזנחו, רק כדי לפנות מקום לחדשות, פרועות ומופרכות אף יותר. במקביל, התחברו אחי גם ל'חיילים' של אבא, גברים לא פחות מטורפים ממנו, או, לעיתים, מה שהיה אף יותר מפחיד, אופורטוניסטים אלימים שחיפשו מקום שאפשר להחריב. כשהיו האחים חוזרים מביקוריהם הם נהגו להתבדח על 'בית המשוגעים' ועל דייריו, מתייחסים למישהו מהדיירים כ'הטוראי', לאחר כ'הקפטיין', וכך הלאה. כלב רחוב אותו אסף אבא לבית זכה בפיהם לכינוי 'מייג'ור דוג'. את המטאטא שעמד שם בפינה, חסר מעש, הם כינו 'סרג'נט קש'.


    ועם כל הבלאגן הזה, דווקא האח שלנו אריק, האח הכי מוצלח, האח עם הכי הרבה כישורי הסתגלות, דווקא הוא סירב להאמין שמשהו באמת נדפק אצל אבא שלנו... לך תבין...

    כשלכולם נהייה ברור שאבא לעולם לא יעבוד יותר, טען אריק ש'זה נהדר שסוף סוף הוא החליט על פרישה'. כשהתחיל אבא לבלות לילות שלמים על דוגית חלודה אותה מצא באתר פסולת והחזיק קשורה במעגן רעוע במפרץ, השוויץ אריק ש'הוא סוף סוף השיג יאכטה'. 'לאחרונה אבא נעשה ממש פרודוקטיבי בעבודה שלו', היה אריק אומר כשהשביל אל דלת הכניסה שלו היה נחסם לגמרי על ידי גרוטאות משונות. זה מה שזה היה בשבילו. איכשהו הוא מצא דרך לראות גם את ההתנהגויות הכי מדאיגות, אם לא ממש כנורמליות, לפחות כביטויים מקסימים, אף אם קצת אקסצנטריים, של אדם עם כריזמה גדולה.


    התווכחנו כמובן עם העמדה הזאת, אך בה בעת, במקביל, בלי להודות בכך, יותר ויותר אימצנו אותה בעצמנו, כל אימת שדיברנו על אבא עם חברים. לספר את האמת הרי אי אפשר היה... מביך מדי...

    כך, את פטריות הרעל שליקט אבא בגדות מאגר המיים הסמוך, ואחר כך, מסיבה עלומה, איחסן בפריזר, גם אנחנו הסברנו כקשורות לאיזו שהיא פעולת 'גננות'. את צבירי הפסולת שצצו יותר ויותר בחצר, פסל ראש אדם עגלגל שהשתלשל לו יום אחד מענף עץ, רגל עץ מלאכותית שנתחבה אל תוך מגף קאובוי שהוצב במרפסת, אופניים שהורכבו מחלקים לא תואמים ולעולם לא נסעו לשום מקום, לגבי כולם התגבשה אצלנו התייחסות שראתה בהם 'אמנות'. כמו אריק, גם אנחנו למדנו לצייר תמונה של אבא כמו שרצינו שיהיה, האבא שכולנו, אחרי הלוויה שלו, הסכמנו שהוא 'באמת היה', אילו רק לא היתה נקלעת אל חייו המלחמה הארורה ההיא. 'האבא האקטיביסט הפוליטי'. 'האבא שייט היאכטות'. 'האבא האמן'.


    הקל עלינו להאמין בתאור שהמצאנו כשהאחים המתנכרים, המעיקים שלו, גברים שחייהם אכן שיקפו את הראייה האידילית של אריק, עברו על פנינו בסך אחרי הלוויה, לוחצים יד, מציעים תנחומים, מבלבלים לחלוטין את שמותינו.


    אולי אם הוא היה כמו האחים שלו, סברנו, גם אנחנו היינו אחרים. אולי ברוק ושיילה לא היו יולדות תינוקות כשהן עצמן עוד היו ילדות. אולי יואל ואני לא היינו היום כה חסרי ביטחון, על סף חוסר תיפקוד. ואולי לא היינו מבוהלים כל כך למצוא את אבא שלנו בתוכנו. אולי היינו נהיים מי שנועדנו להיות. טובים יותר ממי שבפועל נהיינו...

     


    כשהיה אבא בן שמונה עשרה, הוא, בצוותא עם חבר, גנבו צ'אבי 57 וריסקוה אל גדר בשולי כביש.

    לא היתה לו היסטוריה עבריינית, והרשויות אמורות היו להתייחס למקרה כלמעשה קונדס. משובת נעורים. למרבה ההפתעה, כשהגיע אבינו לאולם המשפט, אביו לצידו, הוא הועמד על ידי השופט בפני ברירה - ללכת לכלא, או להתגייס לצבא. הוא הביט אל אביו, סבא שלנו, מצפה להדרכה, וזה, כתליין שמבצע גזר דין, אמר ‘תמיד אהבתי את המדים של המארינס'. אבא, כמה להשיב לאביו אכול הבושה את הכבוד והגאווה אותם הרס במעשהו, חתם בו במקום על בקשת הגיוס. הוא שירת שלושה עשר חודשים בויאטנאם, במהלכם כל חבריו הקרובים, איתם לחם שכם אל שכם, ללא יוצא מהכלל, נהרגו. הוא עצמו שרד, אך נפגע מהיחשפות לחומר הכימי'אג'נט אורנג'' ששימש באותה עת להשמדת שטחי ג'ונגל בהם מצאו לוחמי הויאטקונג מחסה. עוצמת ההרעלה, אף שמעולם לא כומתה, היתה הרסנית. הביטוי האחרון, המשפיל ביותר שלה, צץ כשכבר היה בן 54 - עקב הפגיעה הוא סווג על ידי הרשויות הרפואיות כ'לא כשיר לתרומת אברים'.


    בעקבות הפגיעה הוא נשלח לחופשת החלמה בת חודש באמריקה, בסיומה קיבל צו התייצבות לתקופת שירות נוספת בוייטנאם. הוא סירב, נעצר, נשפט בעוון עריקה, וכך, אחרי ככלות הכל, הוא בכל זאת מצא עצמו בכלא.


    ''

    פטר 'פאט' מודי במוצב בויאטנאם

     

    שנה אחרי מות אבא בא יואל לבקרני בדירתי. ישבנו ליד שולחן המטבח, מתחלקים בבקבוק יין, משוחחים על ליל התאונה.

    הוא תיאר עתה ביתר פירוט את הסצינה הנושנה ההיא בצומת, ונזכר בגאווה איך אבא, אחרי שווידא שבנו אינו בסכנת חיים, מיהר לטפל באדם שכמעט הרגו זה עתה. צחקנו כשנזכרנו בחישוב שעשה לגבי מהירות נסיעתו.


    ‘מה היה קורה', שאלתי את יואל מאוחר יותר באותו לילה, ‘אם כשעמד לפני השופט אחרי גניבת האוטו, הוא היה בוחר באופציה של הכלא?'


    ‘לא יודע', הוא ענה. ‘חשבתי על זה לא פעם. המון דברים יכלו לקרות אחרת. הוא יכול היה לגמור את לימודי התיכון. הוא היה סופר אינטיליגנטי, את יודעת. והוא גם, את זה אולי את לא יודעת, קיבל מילגה ללמוד אמנות. אבל אם הוא היה הולך לכיוון הזה, הוא לא היה נשאר בסביבה, והוא לא היה מתאהב ומתחתן עם אמא... או שהוא היה נהייה בכל מקרה אחד המדוכאים חסרי התקווה האלה שאת רואה באגפים הפתוחים של בתי החולים הפסיכיאטריים... או, הכי גרוע, אולי הוא היה נעשה איש מכירות מצליח שמוכר ביטוחי חיים...   או שהיה מגלה בכלא את ישו, ואנחנו היינו נעשים נציגים חלקלקים של כנסיית אוונגליקנים שנולדו מחדש...'


    ‘כן', אמרתי בעייפות ‘כבר עדיף מה שבאמת נהיינו - מופקרים חסרי אחריות עם דחף כפייתי של הרס עצמי', ולכבוד זה הרמנו עוד כוסית, ואחריה עוד אחת לחיי האבא שלנו, ועוד אחת לחיי הסבא שלנו, למרות שעליו ממש לא ידענו כמעט כלום.

     


    זה היה הלילה בו החלטתי להפסיק לחפש מישהו להאשים. כנראה שאריק צדק, חשבתי. כנראה שמה שהצטרכתי לעשות זה לשנות את נקודת המבט שלי. אחרי הכל, אריק חייב לדעת. הוא הרי היה היחיד במשפחתנו שבאמת היה מאושר. זה היה הלילה בו בחרתי לא להאמין שתמיד שיקרתי לעצמי לגבי מי שבאמת היה אבי. הלילה בו בחרתי להיות גאה בו, ולא רק בגלל שהיה, כפי שראוהו הנשמות הטובות של המשפחה, גיבור המלחמה שקיבל את 'צלב הצי', אלא בגלל האנושיות, העוצמה, התשוקה שלו. בגלל שידע לספר בדיחה. בגלל שידע לספר סיפור. לשקר באופן נהדר כל כך. זה היה הלילה בו בחרתי לקבל את האבא שלי ואת החיים שלי כמו שהם, ולהגיד לא לחיים אחרים, טובים יותר, או לאבא אחר, נורמלי יותר, גם אם מישהו היה מציע לי אותם. זה היה הלילה בו בחרתי להאמין שאבא שלנו לא היה תאונה. שלא היתה זו גזירת גורל שנהיינו מה שנהיינו. שרק לעצמנו יכולים אנו לנוד, או להודות, על מה שאנחנו. שגזרת הגורל היחידה בחיינו היתה שלכל אחד מאיתנו היו כל האחרים.


    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      יאיר, ניו יורק
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין