וכך מספרים כותבי קורות העיתים לבני ישמעאל:

באחד הימים, הסתובב ג´וחא (הלא הוא הלץ המקביל להרשל´ה היהודי) רעב ועייף, ללא מקור פרנסה, ופניו עגומות. בכל יום הוא נאלץ מחדש לאלתר לעצמו מקור פרנסה חדש, מה יהיה? תהה.

חשב ג´וחא, חשב וחשב, עד שרעיון מבריק עלה בליבו. חבש ג´וחא תרבוש מכובד שקיבל בהשאלה מחבירו. הגיע אל חצר הסולטן, וביקש להודיע כי הוא חכם גדול מארצות ערב, היודע ללמד את בעלי החיים קרוא.

שמע הסולטן על החכם הגדול, והתרגש, ביקש לראותו, והתעניין רצוא ושוב על יכולותיו של החכם הערבי, עד שלבסוף ביקש "למד נא את חמורי לקרוא בספר. "אין בעיה" השיב ג´וחא, "אעשה זאת בשמחה, רק שזה יקח שנים רבות, ובהם צריך אני מקום לדור עם החמור ולאכול משהו..."

"התקצר יד הסולטן?" תהה המושל, ומייד ציווה לדאוג לדירת פאר לג´וחא ולחמור, ומתן מזונות מבית המלך דבר יום ביומו.

ראוהו חבריו של ג´וחא, יושב בגינת דירתו, סועד כיד המלך, וכולו אומר אושר והחמור בגינתו, מביט בעינים מפלבלות בספר שלפניו.

"תגיד" אמרו לו החברים, "אתה לא פוחד?, הרי החמור לא ידע לקרוא, וכשהסולטן יתפוס אותך, אזי הוא יפריד את ראשך מעל צאוורך..."

"מה אתם דואגים?" השיב הג´וחא מחייך, "קצת סבלנות, ללמוד לקרוא, לוקח שנים, צריך רק קצת סבלנות. בינתים", הוסיף בלחישה. "או שהסולטן ימות או שהחמור ימות, מה אכפת לי בינתיים ליהנות..."

מחאת הקוטג´ הישראלית, עוד תלמד בבתי ספר לשיווק. שם יסופר על מלחמת הצרכנים הישראלית, זו שהתמקדה בגבינה ובה גושים קטנים, שכל כך אהודה על תושבי המדינה.

פרשנים למיניהם כתבו תילי תילים של מילין על המחאה ועל המחיר. שעות של דיונים על מצוקתו של האזרח, והכל בעקבות אותן קופסאות נחשקות שמחירן, כמה מצער, האמיר שחקים.

שם למעלה, ביושבים ראשונה במלכות האוצר, טענו זה מכבר שההפרטה היא זו שתביא את הגאולה למחירים לצרכן, מה שלא קרה בדיוק.

מבקר המדינה, הביע את דעתו הנחרצת במילים קשות. "מדרך פעולתו של אגף התקציבים נראה כי לכאורה הוא סימן את המטרה, הסרת הפיקוח על מחירי החלב ומוצריו, מראש". זהו סיכום של דו"ח הביקורת הנוקב על ביטול הפיקוח על מחיריהם של רוב מוצרי החלב באמצע שנות ה-אלפים.

המבקר טען אז, כי "העלאת מחירים של מוצרי יסוד פוגעת בשכבות הנמוכות בחברה בישראל". "צריך לעשות כל שניתן להימנע מפגיעה בשכבות החלשות בחברה הישראלית", אמר המבקר.

אבל באוצר, כמו גם ראשי הממשלה שכיהנו, טענו שהמצב במשק חמור, וצריך לקצץ. הגזירות הקשות שניחתו בזמנו על המשפחות ברוכות הילדים, לא נשכחו. לרבים מאתנו התחושה עודנה כואבת בכיס.

בזמנו נשמעו הטענות שחוזרות על עצמן, שקבעו כי: "צריך קצת סבלנות". הקוטג´ הוא רק משל, הנמשל עצוב מאד. מאות אלפי מובטלים, עשרות אלפי ילדים רעבים, עסקים פושטים רגל, משפחות במצוקה, קיצוצים מכל כיוון, ופער עצום שגדל בשנים האחרונות, פער שיצר שכבת עשירים דקה, ועיבה את שכבת העניים הרבים, שלא תמיד יודעים איך להתחיל את החודש.

אבל הם, אלה שחוללו את הגזירות הללו, יחד עם שריה ויועציה אומרים "סבלנות"! זה נורא נורא פשוט, קצת המתנה, סיפור של מקסימום כמה שנים, ואו אז אור חדש יפרח על ארצנו הקטנטונת, איש תחת גפנו ותאנתו, בעושר ובאושר עד היום ההוא.

קצת סבלנות, אמרו קובעי המדיניות, מחכים ל"ע לפתרון מסוג זה שהציע ג´וחא.