ניצולי השואה. כמה דיברו עליהם, כמה מדברים עליהם, כמה ידברו עליהם, והעולם הציני כמנהגו - שוחק. אז בתחילה היו רק ניצולי המחנות, האודים העשנים מאושוויץ/מאיידנק ודומיהם. בעלי המספר הכחול החרוט על זרועותיהם. השותקים את הזוועות, הנבלעים בין החיים. מדינת ישראל קיבלה עבורם את כספי השילומים. על דמם בנו את המדינה. והם - שתקו. חשבו - כשיזדקנו ויזדקקו - יקבלו. קיבלו - קדחת במהדורה משופרת.
אחריהם הגיעו אלה שהיו בשטחים תחת כיבוש הנאצים. לא ניצולים ממחנות המוות. ניצולים מהמוות שארב ברחובות ללא הבדל מין והקפדה על הדת והגזע. את ההקפדה על הדת השיגו באמצעות הטלאי הצהוב. את ההקפדה על הגזע תרמו המקומיים בכל מקום ומקום. המדינה שהפנימה את לקח הסבב הראשון של כספי השילומים שלא שולמו לזכאים, החליטה לתקן את המעוות ולאפשר לאלה שעוד נותרו בחיים לקבל כמה מעות. אמרו - מלאו טפסים. ומי שלא רצה או לא יכל או סתם לא ידע - קיבל מידע על משרדי עו"ד שמתמחים בבחינת זכאותם של ניצולים תוך שחרורם מעול הטופסולוגיה תמורת עמלה. ואכן, מהר מאד (יחסית) הגיעו אישורי הזכאות והטפסים וכל מה שביניהם, והכל נסגר והוסדר ואושר, ומה נותר? לקבל את הכסף, לשלם את העמלה, ולשיר: איזו מדינה, מיוחדת במינה..... אבל, כרגיל, אליה וקוץ בה. כי למרות שהכל אושר והכל הוסדר והכל נגמר - הכסף בושש להגיע.
אז מה עושה אדם שבבוקר הוא קם ומתרגז על סחבת שמתייתרת בעידן של מיחשוב והעברת מידע מיידי? ומה עונים לו מהעבר השני של השח- רחוק?
שחקי שחקי על חלומות ותפסיקי עם הדרמות כי הכל הולך באיזי אז תמתיני, אל תרגיזי. שאי עינייך לכתוב והסירי סתם שרבוב ככתוב - שחור על לבן המתנה - חודשיים זמן. אז נותרו לך עוד שבועיים תתאפקי, עיצמי עיניים, תנשמי עמוק, עמוק, כי מועד הפרעון - רחוק......
אז.......... מה נותר לאדם מהישוב שרוצה להישאר שפוי ולא לנזול בחום הנוראי הזה מעצבונים מיותרים?
לנשום עמוק עמוק לא לחשוב ולא לדחוק להרים אל על רגליים לשאת עיניים לשמיים לאחל המון בריאות לשמור עוד קצת על השפיות כי אולי אם הוא ירצה ואולי, אם יתרצה, עוד יספיקו המעות להשתלשל לידיים הנכונות לפני שהעיניים לעד נעצמות........
|