שבוע שעבר השליח דפק לי בדלת וביקש להכניס את הקניות, הוא כנראה חדש, הסברתי להם מההתחלה שישאירו אותם מחוץ לבניין וילכו, שאפילו לא יצלצלו באינטרקום. מחר יהיה יום השנה השלושים ושמונה להסתגרותי מרצון מהעולם, ואני לא מוכן לעצור את הכל רק בגלל ששליח צעיר מחליט לדפוק לי בדלת.

ניסיתי להרוג את עצמי בעשרות דרכים שונות, קפצתי מהגשר ליד הבית הישן שלי, תליתי את עצמי במטבח עד שהחבל נקרע, יריתי לעצמי בראש. פעם אפילו נשכבתי על פסי הרכבת ונתתי לרכבת לעבור לי על הצוואר ולכרות לי את הראש. זה לא עזר, כלום לא עוזר, אני עדיין חי.

הראשונה שמתה לי הייתה אשתי הראשונה, בלה. היינו בהצגת תאטרון ובדרכנו חזרה הכרכרה שלנו התהפכה והסוסים רמסו את שנינו. אני יצאתי מזה, בלה לא. כולם אמרו לי שזה בסה"כ מזל, שהסוסים פספסו אותי ואותה לא, אבל אני ידעתי שזה לא נכון, הרגשתי את הרגל של אחד הסוסים דורכת לי על הראש, ורגל נוספת דורכת על בית החזה, זה לא דבר שיוצאים ממנו. 

כמה שנים אחר-כך התחתנתי שוב, הפעם לצעירה בת שבע-עשרה בשם שרה. החיים האירו לנו פנים, הצלחנו לגדל מספיק בקר כדי לצבור הון לא קטן, כך שלא היה חסר לנו או לילדים דבר. כשאריה הקטן היה בן עשרים ותשע וכבר נראה מבוגר ממני הבנתי שיש לי בעיה, שאפילו הזמן לא יכול להרוג אותי. שרה אמרה שלא אכפת לה, שהיא תישאר איתי עד שתמות, ואני הסכמתי, כי זה מה שעושים כשאוהבים. 

כמה זמן כבר עבר? אני לא זוכר, אני רק זוכר פרצופים, הרבה מהם. את השואה אני זוכר, למרות שלא קראנו לזה שואה באותה תקופה. נכנסתי עם כולם לתאי הגזים, ויצאתי לבד. ירו לי בראש מאחור, כמו כולם, ודחפו אותי לבור, ויצאתי לבד. 

במגפה הגדולה מתו גם אריה וגם יעקב. חשבתי שהכאב יהרוג אותי, כאב שאף אחד לא אמור להרגיש, אף אחד לא אמור לדעת איך מרגישים כשהילדים שלך מתים לפניך. אבל הכאב הזה לא הרג אותי, כמו שהכאב על מות שרה, והכאב על מות נכדיי מזקנה לפניי. ראיתי את כולם מתים, משפחה, חברים, חברים לעבודה, כולם מתו סביבי, ורק אני נשארתי.

אני לא יודע מה היה כל-כך מיוחד באסתי, אבל כשהיא מתה הבטחתי לעצמי שאני לא מוכן להרגיש כאב כזה שוב, אני לא מוכן לחזות בעוד מישהו יקר ללבי מת.

את אסתי פגשתי לפני ארבעים שנה, היא הייתה מזכירה באחד מבתי העסק הרבים שהחזקתי, שאני עדיין מחזיק. היא הייתה האישה הכי יפה שראיתי בחיי, וראיתי הרבה, הרבה מאוד נשים. היא הייתה נחמדה אליי, ולא בגלל שהחברה הייתה בבעלותי, אלא פשוט כי כזו הייתה. בפגישה הראשונה שלנו היא סיפרה לי על הסרטן, אמרה שזה סופי, ואין פתרון. הפעלתי עבורה את כל המשאבים שלי, נתתי להם לנתח אותי ולבדוק אותי, לראות אם אפשר להשתמש במשהו ממני כדי להציל אותה, ובכל זאת היא מתה. אמרו לי שאני איש רגיל, פשוט איש רגיל שלא מת.

אני חושב שמחר אבטל את המשלוחים מהסופר, אני גם ככה לא אוכל את האוכל הזה, אני גם ככה לא צריך.

אני לא אוהב את הסיפור הזה, אבל זה הסיפור הראשון שכתבתי מזה תקופה ארוכה מאוד, וזה גם רק דראפט ראשון, אולי אנסה לשנות אותו, אולי אכתוב אותו בגוף שלישי.

חזרתי לא מזמן הביתה מהעבודה, יצאתי בשעה בה אין אוטובוסים והלכתי ברגל את רוב הדרך, קיוויתי לתפוס מונית שירות אבל משום מה לא הייתה אחת שנסעה לכיוון שלי. אני אוהב לפעמים ללכת ברגל, מקשיב באוזניות לשירים מהסלולרי שלי, ושוכח לגמרי מהעולם. כל הדרך חשבתי שהנה, עוד רגע תגיע מונית שירות ואעלה עליה, אבל בכל פעם התבדיתי מחדש.

אנשים כאן גם לא אוספים לטרמפים. אני לא יכול להאשים אותם, מפחיד לעצור לאנשים זרים. פעם זה לא היה ככה, פעם ככה אנשים היו מגיעים ממקום למקום, אבל אנשים מפחדים היום, במיוחד מבחור גדול ומזוקן.

אז תפסתי מונית, הייתי ה"סיפתח" של נהג המונית, והוא היה המושיע שלי.

פוסט זה לקוח מהבלוג החדש שלי, כולכם מוזמנים:

http://thirtyminutesblog.blogspot.com