כותרות TheMarker >
    ';

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    אסוציאציות המרחב מוגן

    54 תגובות   יום שלישי, 28/6/11, 20:53

    ''

     

    אסוציאציות המרחב מוגן

     

    אין כמו ההומור השחור הציני של הישראלים, וכמה שהנושאים כואבים ורציניים כך הוא שחור יותר. אנו כבר עם למוד מתח וסבל ואם לא נצחק מה יהיה?

    בסופו של דבר גם אני הצטרפתי לאלה, באיחור, ובאשמתו של הוטרינר שלי דאז.

     

    בגלל תרגולי הכניסה למרחב המוגן לעורף לפני מספר ימים, הרגשתי קצת "כירכושים בבטן", ונזכרתי כפלש בק בקטעים הזויים, וזאת למרות האדישות עליה דווח, והעובדה שכולנו מבינים משמעות התרגילים (טפו טפו שלא נדע).

     

    היו די הרבה מצבים טרגי-קומיים, לחלקם גרמתי ,במו עצמי", אחרים נטלתי בהם חלק, וגם כשקרו התגלגלתי אני ומשפחתי מצחוק, אבי האהוב ז"ל התרגז מזה שאנו "עושים צחוק מהעבודה"....והרי גם זו צורה נוספת אני משערת של שחרור מתח ולחץ.

    '' 

    חלק מהם אני זוכרת ברור, נוספים בטח אזכר יחד אתכם או כשאקרא את התגובות.....

    עבדתי אז בבניין רב קומות, וכשהייתה מגיעה שעת הצהריים (זוכרים?) היו מתחילים להתקפל, להתארגן בזמן לקראת 18.00 שהייתה כזכור שעה אהובה על סאדאם.

     

    ''

     

    יום אחד היה נדמה לי ששמעתי תחילת אזעקה, בלי להמתין אלפית שנייה תפסתי את התיק, ודהרתי כרוח במדרגות החירום עד לקרקע. חבל שלא מדדתי זמן, בטוח השגתי שיא של גינס. אח"כ ישבתי, כי לא הייתי מסוגלת לעמוד, הרגלים רעדו והיו תפוסות שבועיים.  הקטע שכשהגעתי למטה לרחוב ראיתי והבנתי שבכלל לא הייתה אזעקה ולא כלום.....

    '' 

    ומי לא זוכר את את הגל השקט? הייתי שומעת בשנייה שזה "הפסיק להיות שקט", עוד לפני אות, שבעקבותיה אמרו "נחש צפע", שגרם לאזעקה, ובתוך שנייה הייתי על הרגלים בשיא התפקוד, כמו בצבא, והרבה יותר.

    אחותי וילדיה גרו קרוב, ויום אחד חגגנו שם יומולדת משפחתית, הגיעה שעה 18.00 ו...אזעקה, בדיוק בזמן...הוא לא אכזב.

     

    כיון שחגגנו שם עם הורי שגרו בקרבת מקום, כלבי הראשון עליו השלום, הבוקסר, נותר בביתם לבדו. לא חשבתי פעמיים, ידעתי שהמשפחה תכנס כולה לחדר המוגן ותהיה בטוחה, אבל לא הוא.

     

    ''

     

    תפסתי ת'תיק וזינקתי לדלת בכוונה לעשות את המרחק הרב בין הבתים בריצה מטורפת לפני תום האזעקה. כולם, ניסו לעצור בעדי, חדר שלם מלא אנשים....הצליחו? מה נראה לכם?  טסתי והגעתי כפי שרציתי בתום הצפירה, בלי אויר. הכלב חיכה לי רועד כולו... בחדר האטום.....

     

    התחלתי לצחוק, הרגעתי אותו, וניסיתי לשים את מסיכת האב"כ השחורה (זוכרים?) או.....אז הוא באמת נכנס להיסטריה ולא היה מוכן לתת לי לשים אותה בשום אופן, טוב, אטמתי את החדר, ישבתי אתו וזהו.

     

    ילדי אחותי היו קטנים, והיא לא בדיוק תפקדה בלחץ הזה. כשהייתי אצלה למשמע אזעקה הייתי קמה, שמה מסיכה, דוחפת שני ילדים והאוגר לחדר אטום, שמה להם מסיכות, אוטמת את החדר....והיא עדיין נאבקת במסיכה שלה.....

     

    ''

     

    אחרי שכולנו הסתדרנו בחדר האטום, בנה הבכור שהיה בן 5 מהלחץ היה עושה פיפי על כל הקיר, שום דלי לא עזר, אני דרך אגב הייתי יותר משוכללת, רציתי לשירותים, כן, אחרי כל התפקוד היעיל הזה.....

     

    ולקינוח אטרופין, זוכרים? כמה אנשים אישפזו את עצמם כי מהלחץ והחשש ממתקפה כימית הזריקו לעצמם אטרופין בהתלהבות מרובה?

     

    ''
     

     

    במשפחתנו עד היום מגחכים על האנרגיות שהיו לי בתקופה ההיא, ואיך אצלי אזעקה קטנה מכניסה בי אנרגיות מטורפות....קנו לי אפילו קלטת מתנה כדי שיהיה בבית....

     

    איזה אסוציאציות לכם יש מהתרגיל ? המרחב המוגן? מהתקופה? יאללה, שפכו כאן קצת הומור שחור, צבעוני, איך שתרצו...

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (54)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/7/11 23:08:
      :)
        2/7/11 17:11:
      אמרת הומור שחור- אמרת בלוג אחמד! אמרת בלוג אחמד אמרת פוסט לפנים ! אמרת פוסט לפנים אמרתי לך הפצה המונית של הקישור בפייסבוק.
        2/7/11 17:00:
      אני זוכר שבאותם שנים הייתי בטירונות וכשהמ"כ היה 'מקדר' אותנו ידענו שב-22:00 מתחילים הנפילות ...ואז יש לנו הפסקת שינה תודות...לסאדם חוסיין...
        1/7/11 21:01:

      צטט: אביה אחת 2011-06-29 11:32:00

      בונבוניטה תודה על השיתוף החזרת אותי לאחור המון "חוויות" היו יום נפלא

       

      נו....אז תתרמי לנו קצת משלך...למה שומרת הכל לעצמך? הסנני

        1/7/11 20:58:

      צטט: bfou 2011-06-29 11:26:02

      שנים אח"כ הייתי לפעמים קופץ מרעש של אופנוע ברחוב.

      אה, אופנוע בכלל עושה לי רשרושים אחרים לגמרי בלב. אוהבת את הרעש הנמוך המיוחד הנוהם של אופנועי שטח גדולים. אני מאזינה להם באהבה מרובה. 

       

      ''

       

      הרעש של שיירה כזו למשל גורמת לי התרגשות מרובה, איזה יופי של רעש. תענוג.

        1/7/11 20:55:

      צטט: agua 2011-06-29 10:56:11

      אכן עברנו הרבה תקופות מלחיצות והאחרונה היתה בצפון לא כך כך מזמן... כל צליל אזעקה עושה לי לא טוב גם בגלל האסוציאציות וגם בגלל הצליל החודרני. האמת - אין לי ממש חדר מוגן. אני בכל פעם חושבת מחדש על תושבי סובב עזה שהם וילדיהם סובלים שנים רבות - נראה לי שאי אפשר למחוק את הצימרור האוטומטי אחרי תקופת אזעקות אמת כל כך ארוכה

      האמת, לומר לך, גם לי ולנו במשפחה לא היה ממש חדר מוגן אידאלי כמו "שצריך" הסבנו חדר אחד שהכי מתאים, וזה מה שהיה וזהו. כל אחד עשה הכי טוב שיכול היה.

        1/7/11 20:53:

      צטט: נ.י.ל.י 2011-06-29 09:07:27

      תקופה הזכורה לי דוקא לטוב-חיוך
      בזכות הביחד גיסי וגיסתי חזרו לחיות ביחד לאחר גירושין ואפילו הביאו ילד נוסף לעולם.
      ואצלנו אישי ריחם עלי שאני דואגת לחתולת הרחוב הצעירה שאימצנו והרשה לה להשאר בבית מאז ועד יום מותה לאחר 14 שנה,

      הכל ממרחק שנים נראה אחרתקריצה

      בהחלט. מרחק הזמן נותן לראות דברים בפרופרוציה. 

        1/7/11 20:52:

      צטט: babta Bat-Simon 2011-06-29 08:57:35

      אכן זאת היתה תקופה מלחיצה.

       

      מלחיצה זה לא מילה, תמיד זה ככה מרוב לחץ יוצא לישראלים הומור ומערכונים של הומור ציני שחבל"ז, ואני הייתי הכי לחוצה שבעולם, מרוב לחץ קיבלתי אנרגיות של סופרמן ועשיתי הכל כאחוזת תזזית. מגניב

        1/7/11 20:50:

      צטט: Neora 2011-06-29 07:28:51

      מלחמת המפרץ הייתה באמת אסון עבורי, מעדיפה לא להזכר.

      אז טוב שעבר, נקווה שלא יחזור לעולם. 

        1/7/11 20:50:

      צטט: *מרוית באהבה.* 2011-06-29 01:35:20

      מצחיקולה את.

      קוראת אותך ומחייכת.

       בשעה כזאת להיזכר במסכת אב"כ....חחח

      ליל מנוחה קסום וחלומות מתוקים...

      נשיקות!נשיקה

      תודה רוית, מי יתן ובקרוב באמת היה תהיה מוצג מוזאוני ולא נזדקק לשום דבר כזה. 

        1/7/11 20:49:

      צטט: yonbir 2011-06-29 01:18:15

      הלוואי שהייתי יכול לצחוק מהנושא, אבל במלחמה הבאה יפלו אלפי טילים על גוש דן והאבדות בנפש נאמדות על ידי הגורמים המיקצועיים במאות נפגעים.

      חבר יקר, אינני כלל צוחקת מהנושא, כיצד אפשר? להיפך, כיון שהנושא כל כך בנפשו של כל אחד מאתנו, כיון שהחשש שוכן עמוק בלבו של כל אחד, דווקא משום כך, כי אני יודעת שלא הכל נתון בידי, אני מבקרת בהומור ציני להתסכל על הדברים. כל אחד ודרכו שלו להתמודד, וזו הדרך שלי.

      לפעמים, כשאני מצליחה. קריצה

        1/7/11 18:15:
      אך איפה הם הימים שלא ישובו עוד... (ובעצם למה לא?)
        1/7/11 16:26:
      אויי .. מה שהצפירה ברקע עשתה לי. צפו בי הזכרונות הלא נעימים. הייתי אז עוד ילד בן 12 בדיוק חגגתי את יום הולדתי וכמתנה זכיתי לקבל מספר רב של טילים שנחתו בקרבת ביתנו בת"א. אני יכול אבל לומר שהכתיבה מהר מאוד החזירה לי את החיוך. תודה

       במלחמת המפרץ הראשונה גרתי בחו"ל חייתי על עדכוני חדשות וטלפונים לארץ

       מפחיד וחוסר אונים של ממש הייתי שאר המלחמות , הרגשתי את החרדה לילדים ולבוגרים ,,,,,

      שלא נדע עוד מלחמות , לא יודעת האם זה כל כך הגיוני ,,,, בדורנו !

      נקווה שהשלום המיוחל עוד יגיע .

      .''

        1/7/11 15:08:
      צעיר מדי בשביל לזכור את מלחמת המפרץ הראשונה,בכל זאת הייתי בבטן,בשנייה - לא היו טילים על ישראל,אבל בכל זאת הכינו אותנו עם מסיכות אב"כ שהיינו לוקחים לבית הספר... בשבילי - אזעקות זה טילים מרצועת עזה שחוויתי הן במבצע "עופרת יצוקה" והן לא מזמן...אחד מהם נפל ממש קרוב אליי,נגמרה האזעקה וכבר החלטתי שאפשר לצאת מהממ"ד ,אך אז נשמע פיצוץ חזק והבנתי שנפל ממש בקרבת מקום... בכל אופן,שלא נדע עוד אזעקות אלא רק דברים שמחים (בתקווה שההנהגה תפסיק להיות סרבנית שלום).
        1/7/11 10:50:

      צטט: cats4 2011-06-29 00:06:02

      אהבתי את המחשת הריצה המטורפת אל כלבך על רקע האזעקה.החזרת אותנו בזמן בכתיבה שמעלה צחוק. הייתי אז במילואים בכרם שלום.טלפון נייד היה אז מחזה לא נפוץ ועשרות חיילים עמדו בתור משתרך לשפופרת טלפון קווי בכדי ליצור קשר עם "החזית".

      כן, היו עוד המון קטעים, אי מערכת הטלפונים הרגילה קרסה מיד אחרי אזעקת הרגעה כשכולם התקשרו לשאול אם הכל בסדר. זה כבר היה רגיל. כל פעם מחדש... חיוך

        1/7/11 10:49:

      צטט: דואלי 2011-06-28 21:57:38

      נחמן שי "שתו מים" שזה כל מה שהיה לו לומר לאוכלוסיה.

      והתורים האינסופיים אחרי הדבק החום הרחב הזה ששימש להדביק ניילונים סביב החלונות והדלתות...

      וכמה מסכנים שהזריקו לעצמם אטרופין אבל החזיקו את המזרק האוטומטי הפוך ... והגיעו עם מחט תקועה להם באצבע לבית החולים. ואחרים שהרכיבו מסיכות אבל שכחו להוציא את הפקק וכמעט נחנקו למוות...

       

      כן, ההיסטריה במיטבה....

      ואלה שתיפקדו מעולה ועשו הכל מהר וטוב ואחרי שהתמקמו בחדר אטום עם המסיכה והכל היו פשוט חייבים לשירותים.... קריצה

        1/7/11 10:48:

      צטט: לכלילדמגיע 2011-06-28 21:05:08

      היה תרגיל? בששת הימים חפרתי עם אמי ואחי שוחה בחצר. אבא היה במילואים.

      או....ששת הימים בכלל היו סיפורים אחרים מגניב

        1/7/11 07:37:
      אוווף, עד היום נזכרת בריח של המסכה, אבל בעיקר את החוויה המוזרה של לשבת הבנות הקטנות בחדר ולשחק טאקי, ולוטו, ולצייר כשכולנו עטויות מסכות וניילונים ליתר בטחון, ואחר כך להרגישכל כך אידיוטי בדיעבד, בשל ההבנה שהכל היה חרטה (כולל: תשתו מים)
        30/6/11 22:23:

      היתה היסטריה ענקית אז..ולא ידעו איך לאכול את זה.......

      אני באותה תקופה הייתי במילואים...וכשהשתחררתי גיליתי שנתניה הפכה לעיר רפאים...כולם בבתים ואין נפש חיה ברחוב...

      מעניין. לא יודעת מה הייתי עושה בלי הכלב שלי. אני לא ממש זוכרת יותר מדי, הייתי בת 4,כמעט 5, אני רק זוכרת שהיה לנו בבית ספר שקיבלנו מפיקוד העורף ושלא היה גן.
      אכן מעלה זכרונות, תודה ששיתפת אותנו בהגיגיך
      זה הזכיר לי, איך במלחמת המפרץ באחת הפעמים הראשונים, שהיינו צריכים לעבור לחדר אטום, העברתי את הילדים ממיטתם לאותו חדר, אטמנו אותו ושמנו לכל אחד את המסכה הנדרשת. שמתי גם לעצמי. בן אחד קטן התעורר מהמניפולציות הללו, הסתכל עלי בתדהמה ונבהל. ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי:"אל תפחד, זאת אני, אמא". - "לא, - הוא השיב" - אמא כזאת אני לא צריך..." טוב, אז הורדתי את המסכה ולא שמתי יותר...
        30/6/11 13:31:
      התרגיל תפס אותי נוהג. אבל מלחמת המפרץ הראשונה.....חוויות למכביר.
        30/6/11 13:11:
      איזה כף שתמיד יש איזה מלחמה להתרפק עליה, וכשהזכרונות מתחילים לדהות, מייד דואגים לספק לנו אחת חדשה...הפעם כבר הסבירו לנו שנעשה הכל כדי שבספטמבר חס וחלילה לא יפול עלינו שלום מפחיד...ערכות מגן כנראה לא ממש יספיקו נגד עשרות אלפי טילים..האם מחלקים הפעם קסדות? ספריי נגד יתושים? ספרי תהילים?
        30/6/11 13:02:

      בלבנון השניה חזרתי לעשן אחרי שנים של גמילה,

      אז ברור שזה היה פיס-אוף-קייק בשבילי. חחחחח

        30/6/11 12:34:
      אני זוכר שהשכן שלנו הזריק לעצמו אטרופין ברגע ששמע את הצפירה...כמה צחקנו.
        30/6/11 10:33:
      מה נזכרת פתאם? אנחנו היינו בירושלים, כך שהפחד הלך ודעך. כך התל אביבים באו לכאן - על אף החרדים:)) והיו דווקא הרבה סיפורים מצחיקים וכמה לא. היינו עם 2-3 חתולים וכלב של חמתי שהצטרפה לתקופה הקשה ההיא. סידרנו לחתולים חדר אטום באמבטיה - אבל אחרי הפעם הראשונה שניסינו לתפוס אותם בבאלגן, ויתרנו...הכלב לעומת זאת היה תמיד הראשון בחדר האטום תחת מיטת ילדי...
        29/6/11 23:19:
      בונבונייטה, מה אומר לך, ממש לא רוצה להיזכר בתקופה ההיא. הרגשתי כל כך חשופה ולא מוגנת, עם הניילונים המטופשים וסמרטוטי האקונומיקה ליד הדלת. היו לי אז 3 ילדים קטנים והייתי בפאניקה גדולה. בהחלט לא הייתי גיבורה והיות ואני סובלת מקלסטרופוביה, גם לא יכולתי לחבוש את המסכה. אבל הכרחתי את עצמי לפחות לשמש דוגמא לילדים. מאחלת שלעולם לא נחווה שוב סיטואציה כזאת.
        29/6/11 22:42:
      במלחמה ההיא הרגשתי מטומטמת, אבל שיתפתי פעולה...דווקא במלחמת לבנון השנייה הייתה לנו חווייה משפחתית מדהימה. למרות שהטילים היו בסביבתנו, אחי ומשפחתו עברו אלינו, וביום שהם החליטו להדרים למרז השקט הבית שלי נפגע . לשבת בממ"ד ולהבין שהייתה פגיעה - חווייה מצמררת...
        29/6/11 22:34:

      איזה דקה לפני ההזעקה הראשונה..

      קיבלתי טלפון מחברתי הסינית בהונג קונג

      והיא ללא מחשבה אומרת לי באנגלית

      (אכתוב בעברית היות ולא מוצאת את האותיות באנגלית)

      "ציפי, קחי תיק קטן את הילדים והבעל,בואו מיד להונג קונג,

      תגורו אצלי בבית, הצילו את עצמכם,

      כרגע, נורה טיל לארצכם".

      ואכן תוך שניות נשמעה ההזעקה....

      חשבה לה חברתי המתוקה הסינית כי תוך שניה נהיה אצלה..

      והיא גרה שם בדירה של חדר וחצי באחד המגדלים, כל הדירה כולה בגודל של 24 מ"ר..

      הדיור מאד יקר שם..והיא נחשבת לממש עשירה....

      עם השנים שמעה מפי סיפורים על השואה שעברה על העם היהודי..

      היא היתה מאד מבוהלת שחלילה וחס לא נושמד גם אנו...

      אגב, היות ובבית היו ילדי והכלב.. ישבנו כולנו בחדר השינה המנויילן.

      בדרך כלל, עם עוד לקוחות שלי שהזדמנו באותה שעה מיוחדת של שש בערב..


        29/6/11 22:19:
      הלילה הראשון : אזעקה באמצע הלילה, אני מזנקת מהמיטה וזורקת את התינוק (בן חמישה חודשים) לממ"ט. לוקחת אותו למקלחת האטומה. בדרך , משום מה אני חוטפת את מפתחות המכונית של השותף שלי ומביאה גם אותם למקלחת.חוטפת גם את כל החתולים שאני מצליחה ואת הכלבה הדנית (היא באה לבד) וכולנו מצטופפים באמבטיה . החתול משחק באנטנה של הרדיו, השני נועץ ציפורניים בממ"ט.. אני לובשת את "חליפת החלל" שהכנו מראש , השותף שלי עבר קורס מש"קי אב"כ והוא היסטרי . ומחכים. למי? לשותף היקר. כשסוף סוף הוא מגיע ואני שואלת אותו למה הוא התעכב, הוא אומר: "חיפשתי את המפתחות של האוטו"
        29/6/11 21:47:


      אני שבועיים ישנתי במקלט
      לא הוצאתי את האף החוצה

      הנפילות הראשונות היו ביום שישי

      פאניקה מוחלטת

      יום ראשון זכור לי כיום רפאים

      אף אחד לא הלך לעבודה

      הכבישים היו ריקים

      בשכונות התגודדו קבוצות קטנות של אנשים

      העיתונים נחטפו האינטרנט טרם נולד

      הטלויזיה והרדיו לא תיפקדו  כיאות  (סופות רעמים...)

      היה הלם מוחלט

      הוא הבטיח והוא קיים: הטילים הגיעו לתל אביב ממרחק 1000 ק"מ..

       

        29/6/11 21:28:
      אצלי דווקא היה נחמד ובלי לחץ.
        29/6/11 21:14:
      לי זה עבר דוקא די בסדר ,אבל לא הייתי חוזר לשם ,,,,,,,,
        29/6/11 20:52:
      הייתי אז (וגם היום) בצד השני של המתרס...זכיתי לראות מראות כאלו ואחרים..מקווה שלא נראה עוד כאלו..לא חוויה קלה!
        29/6/11 20:46:

      תזכרי  שהומור

      זו הדרך להוצאת קיטור

      "המרגיע"  שהבין רק  בכוס  מים

      עשה קריירה  שכולה חוסר ידע ואחיזת עיניים

       

      אני  באותה  "מלחמה"  הנחיתי  את  ילדיי  לא  לשים  שום  מסיכה

      רק  להתאסף כולנו  לחדר  מסויים

      יום  אחד  ילדי הבכור  שאל, אבל  איך נדע  להשתמש  במסיכה בבית הספר ?

      אז  אמרתי  לו  בסדר,שימו את המסיכה, אבל רק  עם סיום הצפירה

      הסרטתי  אותם  אז  החל  מהאזעקות, הרגיעה,  וניסוי המסיכה...

      לפי "המנחה  הלאומי" הנ"ל  הבנתי  שכל ההבנה  שלהם רדודה,

      המסיכות שלנו הוחזרו ללא  שימוש, פרט לשתים של הילדים שניסו אז.

      להבנתי, הנזק  של  הפרצוף עם המסיכה ,לילדים היה  גדול מתועלתו  מלכתחילה,

      וודאי  שבדיעבד.

      כאשר  "תת אלוף" עיתונאי ,אמר לי לשתות מים  בטלויזיה,והתכוון  לנו כציבור

      אחד  מאיתנו לא  הבין  מה  הוא  עושה

      שמעון

      http://cafe.themarker.com/image/2176121/

        29/6/11 20:38:
      איכשהו אני מהלא נלחצות ממלחמות. אני חושבת שהמקור לזה הוא באמת מלחמת המפרץ, הייתי בכיתה ז' ובזמן האזעקות אבא שלי היה הולך למרפסת, פותח חלון ומחפש את ה'פטריות' שנשלחו כנגד הסקאד ואני ואחותי היינו מצטרפות בכיף, למורת רוחה של אמי שדווקא כן היתה לחוצה. במלחמת לבנון השנייה, כשכבר הייתי בוגרת וגרתי לבד, בצפון, לא ראיתי מקלט ו/או חדר ביטחון. המשכתי לעבוד כרגיל בלי בעיה.
        29/6/11 19:59:
      אני חייבת לציין שהעם סביבי הפגין אדישות טוטאלית בתרגוח המרחב המוגן , וגם אני בניהם ,
        29/6/11 19:52:

      צטט: דואלי 2011-06-28 21:57:38

      נחמן שי "שתו מים" שזה כל מה שהיה לו לומר לאוכלוסיה.

      והתורים האינסופיים אחרי הדבק החום הרחב הזה ששימש להדביק ניילונים סביב החלונות והדלתות...

      וכמה מסכנים שהזריקו לעצמם אטרופין אבל החזיקו את המזרק האוטומטי הפוך ... והגיעו עם מחט תקועה להם באצבע לבית החולים. ואחרים שהרכיבו מסיכות אבל שכחו להוציא את הפקק וכמעט נחנקו למוות...

       

       

      בונבוניטה מקסימה . את מזכירה לכולם נשכחות . והבחור דואלי גרם לי עכשיו לצחוק ...

      אחלה פוסט בונבוניטה מקסימה

      מהלב

      ירין

       

       

        29/6/11 13:10:

      מרחב מוגן - חוששת שאין לי דבר כזה,
      תקופת נחש צפע הייתה די מלחיצה,
      לבן הצעיר היו בעיות נשימה חמורות
      והוא סרב להכנס לברדס,

       

      בבית הספר התנהלו לימודים חלקיים

      כתה של חינוך מיוחד הגיעה לביה"ס

      והועברה למקלט שהיה אטום ובטוח,

      זה היה בסוף יום הלימודים,

      אחד התלמידים ביקש לצאת לשרותים,

      וסגר אותנו בפנים....והלך לטייל...

      זה היה לחץ....



        29/6/11 11:32:
      בונבוניטה תודה על השיתוף החזרת אותי לאחור המון "חוויות" היו יום נפלא
        29/6/11 11:26:
      שנים אח"כ הייתי לפעמים קופץ מרעש של אופנוע ברחוב.
        29/6/11 10:56:
      אכן עברנו הרבה תקופות מלחיצות והאחרונה היתה בצפון לא כך כך מזמן... כל צליל אזעקה עושה לי לא טוב גם בגלל האסוציאציות וגם בגלל הצליל החודרני. האמת - אין לי ממש חדר מוגן. אני בכל פעם חושבת מחדש על תושבי סובב עזה שהם וילדיהם סובלים שנים רבות - נראה לי שאי אפשר למחוק את הצימרור האוטומטי אחרי תקופת אזעקות אמת כל כך ארוכה
        29/6/11 10:08:
      בהחלט תקופה מלחיצה, אבל היה איחוד ואחווה... ליכוד ושיתוף... זכרונות...
        29/6/11 09:07:

      תקופה הזכורה לי דוקא לטוב-חיוך
      בזכות הביחד גיסי וגיסתי חזרו לחיות ביחד לאחר גירושין ואפילו הביאו ילד נוסף לעולם.
      ואצלנו אישי ריחם עלי שאני דואגת לחתולת הרחוב הצעירה שאימצנו והרשה לה להשאר בבית מאז ועד יום מותה לאחר 14 שנה,

      הכל ממרחק שנים נראה אחרתקריצה

        29/6/11 08:57:
      אכן זאת היתה תקופה מלחיצה.
        29/6/11 08:07:
      אטרופין, איך שכחתי
        29/6/11 07:28:
      מלחמת המפרץ הייתה באמת אסון עבורי, מעדיפה לא להזכר.
        29/6/11 01:35:

      מצחיקולה את.

      קוראת אותך ומחייכת.

      בשעה כזאת להיזכר במסכת אב"כ....חחח

      ליל מנוחה קסום וחלומות מתוקים...

      נשיקות!נשיקה

       מגה אנימציות - מיוחדים

        29/6/11 01:18:
      הלוואי שהייתי יכול לצחוק מהנושא, אבל במלחמה הבאה יפלו אלפי טילים על גוש דן והאבדות בנפש נאמדות על ידי הגורמים המיקצועיים במאות נפגעים.
        29/6/11 00:06:
      אהבתי את המחשת הריצה המטורפת אל כלבך על רקע האזעקה.החזרת אותנו בזמן בכתיבה שמעלה צחוק. הייתי אז במילואים בכרם שלום.טלפון נייד היה אז מחזה לא נפוץ ועשרות חיילים עמדו בתור משתרך לשפופרת טלפון קווי בכדי ליצור קשר עם "החזית".
        28/6/11 21:57:

      נחמן שי "שתו מים" שזה כל מה שהיה לו לומר לאוכלוסיה.

      והתורים האינסופיים אחרי הדבק החום הרחב הזה ששימש להדביק ניילונים סביב החלונות והדלתות...

      וכמה מסכנים שהזריקו לעצמם אטרופין אבל החזיקו את המזרק האוטומטי הפוך ... והגיעו עם מחט תקועה להם באצבע לבית החולים. ואחרים שהרכיבו מסיכות אבל שכחו להוציא את הפקק וכמעט נחנקו למוות...

       

        28/6/11 21:05:
      היה תרגיל? בששת הימים חפרתי עם אמי ואחי שוחה בחצר. אבא היה במילואים.

      ארכיון

      פרופיל

      bonbonyetta
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין