וזה אותו טקסט התרגום אחרי שינויים והתחבטויות. מקווה שהוא קריא יותר. להזכירכם - פסטרנק הכיר את מי שתהיה בהמשך אשתו, זינאידה.

זה מכתב זהיר ומלא כבוד כשמאחורי  הזהירות מבצבץ רגש לא בר כיבוש.

כאן היא עדיין נשואה לג. נויהאוס, פסנתרן ענק וחברו הטוב של פסטרנק.

26.XII.30

ידידתי!

נתנו לי עתה את החבילה עם אותו כתב עת אנגלי אודותיו כתבה אחותי מזמן. סוף סוף היא שלחה אותו. את זוכרת, זה היה כשחומך עלה, היית חולה, ג<ארי> סיפר לי על כך בהתרגשות, דאגתי לשלומך. כשנודע לי שדבר מה שלי תורגם, בלי לדעת מה, ניחשתי אודותייך על הבית הראשון של השיר הראשון. הדבר צלח! השיר הראשון שתורגם היה "אביב, אני שב מהרחוב בו עץ הצפצפה מופתע...", בו ישנן המלים "כצרור בגדים אצל המשתחרר מבית חולים". ובכן – אביב והחלמה.

                                                            ----

הייתי אצלך היום ולא היית בבית. סלחי לי, אתמול המריתי את פיך בפעם הראשונה. הדבר לא הרפה ממני כל היום. לכן הלכתי אלייך, אך פּוֹלְיָיה [העוזרת, ג. כ.] לא מסרה לך, כנראה.  – לא שבתי אל בני הזוג אָסְמוּסִ* כפי שהבטחתי, כי אחרי ה'מתנה' שלך בטלפון הייתי נכנס לשם השתקפות רועשת וישירה של צלמך ודמותך; ככל שהייתי מתאפק, הדבר היה מקרין ממני כך שזה היה גורם להפתעות גדולות עוד יותר מאשר בעבר, והפעם כאלה שאחריהן היה עלינו להתרומם ולעוף, מבלי להביט לאחור. ואת יודעת שהדבר אינו אפשרי עדיין. מייד התחלתי לצלצל לשם, כדי להזהיר איכשהו שלא אגיע, אך איש לא ניגש למכשיר. תסלחי לי?

במה המאמר והתרגומים מרגשים אותי? המאמר תואם את מחשבותיי בימים האחרונים. חלק מהמתורגם- ממה שקראתי בנוכחות יוּדִינָה** (מחזור 'מחלה'***), הערב עם יודינה – עת מחלתך.  לפני המאמר כתוב בשורה: "Block 1921, Essenin 1925,  "Mayakovsky 1930- תאריכי מותם של אנשים הקרובים אליי כאחים, ורק שלי חסר עדיין. העיקר הוא שאדם שאינו מוכר לי (George Ravy), כותב במרחק אלפי מילין ובשפה זרה על חיי כעל דבר מה שאינו שייך לי, ובקוראי אותו אני חש לפתע מחדש (באנגלית) כיצד הם שייכים לך, כיצד אני מעניק לך את משמעותם בשמחה ובהכרת תודה.

סלחי לי שקשה עדיין ולא טוב לז'ניה, אִי.(רינה) סֶ.(רגייבנה) ולרבים: שלא התכַּוְנַנְתי לתו הגבוה והרצוף שנטעת בלבי. בעטיו אמור להיות טוב לכל, הוא לא מומש עדיין. אני אגיע אליו, לא אוכל למאן, תני לי זמן. הכול יגיע לפתרונו- איזה חוסר מוצא יכול להיות, כשהחיים לא היוו עבורי מעולם מוצא ענק, אצילי כמוך.

לא אמרתי כאן דבר שיכול להביך, לקשור או להדאיג אותך. לפי משמעות המכתב והאופן בו הוא נכתב, עלייך לרוץ לילדים בעליצות גדולה עוד יותר מאשר לפניו, לחבק את גארי בחוזקה, ולחיות כמו בילדות, כמו בניצחונות הילדות הראשונים.

P.S. המכתב הזה שכב ללא שימוש זמן רב, אמרתי לך עליו כבר. אל תשכחי אותי. לא הגזמתי בדבר, והכול – אמת. אסור יהיה לי לראותך, ולא תשמעי אודותיי דבר, עד שאעבור לחדר שלי. אך כבר מצאתי אותו. הוא ישתחרר, ככל הנראה, סביב העשירי בחודש. העיקר, אל תפחדי. ההכרה בקיומך, זה מה שאיני מסוגל להחביא, ואעביר לשם. זה הכל.

המכתב נכתב במוסקבה מרח' ווֹלוֹחוֹנְקָה לסמטת טרוּבּנִיקוֹב.  (הערה של ז.נ. פסטרנק)

* בני הזוג אסמוס – חוקרי ספרות מפורסמים, חברים קרובים של פסטרנק. 

**יודינה, מריה – פסנתרנית, חברה קרובה של פסטרנק.

***מחזור 'מחלה' – מחזור שירים שהפך אחר כך לספר.