כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    אמנות ולמות - או על הגוויה כמשל

    14 תגובות   יום שלישי, 28/6/11, 23:07

    ''

     

     

    "הוא היה נתון באמצע חלל לבן, חסר גבולות, לא היה אפשר להבחין בקו האופק. הקרקע שגונה לבן-מט התמזגה, אי שם במרחק, בשמים בלבן זהה.

    היה אפשר להבחין פה ושם, בגושי טקסט של אותיות שחורות, שהיו מונחים באי סדר ויצרו תבליטים  עדינים...  ז'ד הבין עכשיו שהוא נמצא בתוך ספר, ותהה אם הספר הזה מגולל את ספור חייו. הוא רכן אל הגושים שנקרו בדרכו, ובהתחלה היה לו רושם שכן ... אבל לא היה אפשר לחלץ מהכתוב שום מידע מדויק, רוב המילים היו מחוקות או מושחתות בהתקף זעם, בלתי קריאות. לא היה אפשר להגדיר גם שום כיוון של זמן: הוא התקדם בקו ישר..."

     

     זה מה שחולם  ג'ד מרטן, המנמנם בשדה התעופה, ב- "המפה והטריטוריה", של מישל וולבק, הוצאת בבל. (ההדגשות שלי).

     

     וולבק מנסה לארגן את הכאוס, אבל בו בזמן  הוא קורץ אלינו וחותר נגד כוונתו. במלים אחרות -  וולבק הממזר, גייס בשקט, בשקט, מאחורי הגב והמלים, בלי שנשים לב,  את  הספרות והאמנות והפילוסופיה ובעיקר את מוריס בלאנשו* וכתב ספר מרתק, מהספרים היותר מעניינים, מתוחכמים ואירוניים, שקראתי בשנים האחרונות -  אבל ברור, שהנסיון נכשל. (הספר זכה בפרס גונקור לשנת 2010 )

     

     העלילה  ארס-פואטית.

    כיוון שהספר עוסק קודם כל במוות,  הוא משל  וראי וחלון ליחס שבין חיים לאמנות, ליחס שבין המציאות ובין העולם הנבנה במלים, ליחס שבין הקיים לנעדר, בין היש לאין, בין הקיים לנתפס, בין המציאות לחלום ובין הממש לדמוי.

     

    גבורי העלילה הם אמנים בני זמנינו, שיוצרים דימוי של חייהם. החיים שלהם מצדם מהווים ראי לחייו של  האדם  המודרני -  השתקפות בתוך השתקפות. אלא שבכך לא די לו, לוולבק. הוא מציב עוד ועוד ראי ומשַקף  כמעט עד אין סוף, כאילו רצה לערפל, לאדות את הדימוי, לשים לו סוף, להמית את הבן-זונה הנצחי, שמנצח אותנו, בני התמותה.

     ז'ד מרטן, צלם וצייר, מצלם (משכפל) מוצרים תעשיתיים מעשי ידי האדם, ומצייר דיוקנאות של בעלי מקצוע מודרניים (שמייצרים את המוצרים) ומישל וולבק  הוא סופר. (וריאציה דמיונית על הסופר מישל וולבק, שכתב את הרומן). כלומר, גבורי הספר עוסקים כאמנים  בשיקוף עולמם ובשיקוף הסביבה והחברה שבה הם חיים.

     

    ''

     

    בתמונות מלמעלה למטה: הטריטוריה וההשתקפות, ים המלח.  

    פרט, מתוך "ארוחה" של מיכה אולמן, שעון החול, מוזיאון ישראל, ירושלים, יוני 2011 - דמוי המזלג נוצר מההעדר, ובתוכו, בידית המזלג, נראית כף רגלה של הצלמת, דמוי בתוך דמוי - צלום: באבא יאגה

     

    שני הגבורים, מרטן ווולבק, הם דוגמא לאדם המודרני,  "שהמקום שלו  בתהליך הייצור ולא מעמדו כמשכפל חיים " הוא שמגדיר אותו  בראש ובראשונה.  לכן, האדם היום, שעסוק במקצוע ולא ביצירת חיים -  נדון לכליה. לפתח חטאת רובץ - לא זו בלבד שלא הצלחנו לארגן את הכאוס, אלא האפוקליפסה וכיליון המין האנושי הנה, או טו טו , באים עלינו.

    "ואז הכל נרגע ונותרים רק עשבים מתנועעים ברוח. נצחון הצמחיה מוחלט."

     

     חשבו רגע  על האב הצעיר, ששכח בשבוע  שעבר, תינוקת בת שבעה חודשים במכונית בגלל טלפון פתאומי מהעבודה. 

     

    לא זו בלבד שהגבורים עוסקים בדימויים, אלא  חייהם ומותם ממש תלויים  בדימויים אלו. כשם שהקיום האנושי  עצמו תלוי בדמיון או אף כמאמר, וויליאם בלייק, הדמיון הוא הקיום האנושי. הזולת שאני תופס בתודעתי אינו הוא עצמו, אלא הדימוי שלו בתודעתי, הדימוי הצָבור שלו. אפילו האני שלי הוא דימוי.

     

    להיות או להיות, אינה שאלה שיש לגִבור שליטה עליה.  האמנות  היא  שתקבע. היא מחיה והיא ממיתה. היא ריבון כל יכול. מישל וולבק, הסופר בעלילה, נרצח, לא חלילה בשל היותו מישל וולבק, אלא בגלל שמישהו חושק בציור של ז'ד מרטן, שבו מצוייר דיוקנו של וולבק. הסופר נרצח בגלל הדימוי שלו.

     

     

     

    ''

    ספריה, 1995, מיכה אולמן - דמוי בתוך דמוי והשתקפות גם

     

    אמנות ולמות -  עד כדי כך היא משפיעה על המציאות.  

     תשאלו, מה לכהן בבית הקברות, או במילים אחרות, מה נטפלתי מיד בהתחלה למוריס בלאנשו (שבכלל אינו מוזכר בספר) ומה עניינו ל"המפה והטריטוריה" של וולבק?

    נכון,  בית הקברות!

     או מדוייק יותר, הגוויה, ששניהם, תחילה בלאנשו, ואחריו וולבק, עושים ממנה צימעס.

    כדי להבהיר מהו דימוי, נעזר בלאנשו בגוויה וביחסינו אליה, ואלו וולבק, לוקח את הגוויה בפועל, את גופתו של הסופר (בן דמותו) ואת גופת הכלב שלו ומבתר אותן הלכה למעשה  על רצפת החדר -  דימוי אמנותי של זוועת המוות.

     

    מצד אחד הוא מקרב אותנו ומזעזע, וכך תולש מפנינו את מסכת השגרה והנוהג שאנחנו עוטים  בנוכחות המוות, אבל מצד שני חלקי הגופה המבותרים מסודרים כפסיפס,  מעשה אמנות, דימוי –  כך מפצה וולבק ומפייס אותנו על חדלון החיים, בדיוק מה שעושה דימוי בהסבריו הפואטיים של בלאנשו.

     

    "מהו דימוי?" שואל בלאנשו בתחילת המאמר "שתי גרסאות  של המדומיין " (בספר "המרחב הספרותי",1955) ומיד ממשיך, "מקום - שבו אין כלום - נמצאים התנאים של הדימוי, אבל שם הוא גם נעלם."

     

    אחד התפקידים של הדימוי ואולי סוד קסמו הוא יכולתו לפייס, להפוך לאנושי את האיִן חסר הצורה , את המוות. הדימוי מנקה אותו, מטהר אותו, כמעט מאהיב אותו עלינו, מוליך שולל, משלה אותנו להאמין בנצח השקוף של אי הממשות.השקוף בהיותו לא ממשי, נראה תמיד יותר רוחני מהאובייקט המשתקף.

     

    כמו הדימוי גם הגוויה היא ההוויה הנוכחת בהעדר. הגוויה איננה האדם שהיה, אלא היא  ההשתקפות שלו בדמיונינו, הלא ממשי, שאי אפשר להפטר ממנו עם קבורת הגוויה, הבלתי אחיז שאיננו יכולים לברוח מפניו, המדומה ששובה אותנו.

    ז'ד מרטן,  מתבונן בדיוקן הסופר שהוא צייר, אחרי מותו של זה האחרון ומציין:

    לא עוצמת חייו בחיים, אלא עוצמת חייו המשתקפת בציור, באובייקט חסר החיים, דווקא היא משקפת את חיותו של הסופר.

     ג'ד מרטן ומישל וולבק -  גבורי העלילה הם אמנים טוטאליים, גבורי תרבות, ידוענים ומפורסמים  - שאוכלים, שותים, ישנים ומייצרים את אומנותם ותו לא.

     

     הגבורים כמעט  אינם  מדברים, הם מכניים, כמעט אוטומטיים, מונעים על ידי דחפים של רגע, על ידי איזו אינטואיציה  שאין להבין את פשרה. הם ריקים ומרוקנים.

    Not life, but death oriented

    הם בודדים וחסרי אהבה, וכשזו מתדפקת על דלתם, אף שהם מכירים בה ומזהים אותה, הם אינם פותחים לה את הדלת. הם מנוכרים, מרוחקים, עלגים, חסרי יכולת לקשרים  חברתיים, חסרי משפחה. הם תמוהים, זרים במחוזותיהם, בלתי מובנים, אאוטסיידרים מצליחים, שהצלחתם ועושרם מקריים - כשם שקרו, יכלו  שלא לקרות -  וכשקרו, אינם מוסיפים דבר לאושרם. כמו נמנע מהם האושר על ידי איזו יד מסתורית, ואין להזיז. גם המליונים שזורמים לחשבונות הבנק, בעקבות ההצלחה המקצועית, אין בכוחם לשנות את רוע הגזרה.

     

    אדם לְיִצּור אמנות יולד וזהו,  סטו - מכונה יצרנית של אמנות – כזה הוא מישל וולבק וכזה הוא ז'ד מרטן, שיכולתו לשכפל דימויים גדולה פי שבעים ושבעה מזו של וולבק הסופר. אבל פעימות חייו חנוקות.  על מותו נאמר "כך פרש ז'ד מרטן מקיום שמעולם לא דבק בו לגמרי."

    מקור החיות היחיד של  האמן והסופר -  שהאנלוגיה ביניהם ברורה – הוא מעשה האמנות. רק בו בלבד הם נאחזים.

    לשוא. אין מאחורי האחיזה הזו משמעות. כמו החיים, היא מביאה את המוות. אפילו  אולגה, אהבת חייו של ג'ד מרטן, אף שאיננה אמן, אלא מנכ"ל שיווק מוותרת על אהבתה ונפרדת ממרטן למען הקריירה.

     

    אם נחזור רגע לציטטה שבהתחלה, ז'ד מרטן, האמן, זה שהוא גבור בעלילת הספר, כלומר בעצמו דימוי - שמייצר אמנות, קרי דימויים - רואה את עצמו בחלום בתוך ספר (עוד דימוי). תודעתו שבדימוי מכירה במעמדה הדימויי,  מרטן מבין שאין ביכולתן של האותיות לארגן את הכאוס. הכאוס שלכאורה סודר כבר פעם, ההפרדה הפשוטה מבראשית בין שמים וארץ מתבטלת, הארץ נמזגת בשמיים. אף שהאותיות השחורות מנסות להתארגן בלי כיוון, בלי זמן, לא בקו לינארי ולא בקו מעגלי. אין אופק, אין מטרה שלשמה או אליה חותר מעשה האמנות או הטקסט.

    כמו החיים גם הדימוי אינם נושאי משמעות  מעבר לפונקציה האסטטית, המנחמת.

     

    כותרת הספר "המפה והטריטוריה" היא פאראפרזה על  אמירה מפורסמת  של אלפרד קורזיבסקי* ,  "המפה אינה הטריטוריה". וולבק משחק במשפט וכותב ש"המפה מעניינת יותר מהטריטוריה" , קרי המסַמֵּל מעניין מהמסוּמל, הדימוי מעניין מהמדוּמה, המיצג מעניין מהמוצג, העולם הבדוי בספרות  מעניין מהחיים והאמנות (הצלום, הציור והווידיאו) מעניינת מהמצולם ומהמצויר.

     

    ספרו של וולבק , פרי המאה ה-21,  עדכני, מודרני, ונטוע כל כולו בתרבות המערב. הוא נוגע בתהליכי שיווק, במוצרים, צרכנות, פרסום, יחצנות, מותגים, עתונים, חברות, תאגידים, רשתות, מסעדות, בתי מלון, תיירות, חוברות של הוראות הפעלה של מכשירים אלקטרוניים  בקצור, במכונת השיווק האדירה, שהיא במהותה משכפלת, והיא שמניעה את חיינו, בולעת  והופכת אותנו למריונטות.

     

    כמונו, גם גבורי הספר מניעים  את כוחות השוק אבל בו בזמן גם מונעים  על ידם והופכים לקורבנותיהם. האושר  שהם חווים הוא אושרו החולף של  הצרכן שתלוי בחייו הקצרים של המוצר. "גם אנחנו מוצרים...מוצרי תרבות, גם אנחנו נידונו לתפוגה"

     

    וולבק מתכתב עם  הספרות, הכלכלה והמחשבה המערבית ובעיקר עם כותבים, שעסקו בגוף וניסו  לתת לו לדבר. מעין כתיבה גופנית, שכמו נחצבת מהבשר, מהדם,  מהאיברים. (הייתי מעיזה לומר, שיש כאן אפילו איזו קרבה ליהדות וליחסה לגוף ולבשר) יוצרים כמו  אנטונן ארטו, פרדיננד סלין , ז'ורז' בטאיי, מרגריט דיראס, גסטון בשלאר ומוריס בלאנשו, אולי אף  שארל בודלר, בשיר  הידוע  LA CHARONIE, (הגוויה, שלא מצאתי את תרגומו לעברית).

     

    דווקא  מפקח המשטרה ז'סלן (לא האמן, לא הסופר ולא המנכ"ל, שהם במובן מסוים מריונטות  מתות בחייהם) הוא האנושי מבין גבורי הספר, פעולותיו אינן אוטומטיות ןיחסו למתרחש רגשי. אבל גם הוא מתעסק במוות, עקר בעצמו, הוא אינו משכפל חיים. כדי להתמודד עם רגושים קיצוניים ועזים במסגרת תפקידו, בעיקר עם המוות, הוא מתנסה באסוּבְּהה – מדיטציה של הגווייה.

    אגב, גם וולבק מעביר לקוראי ספרו סדנה דומה על ידי תאור מפורט של מראה הגוויה המדומָה שלו. כשם  שהמדטציה של הגוויה נועדה לעזור למפקח המשטרה להתמודד עם המוות, כך  האסטטיקה של הגוויה נועדה להמתיק לנו, הקוראים,  את אותה גלולה.

     

     גאון וולבק, לרוץ ולקנות את "המפה והטריטוריה" לקרא לאט, ללעוס כל מלה ולחשוב.

     

    ''

    Louis Ferdinand Celine 1894-1961 סופר צרפתי, שנוי במחלוקת בגלל דעותיו, מחבר "מסע אל קצה הלילה" ורופא במקצועו

     

     

    ''

     

     *Maurice Blanchot -  1907 – 2008  - דמות חידתית של הוגה דעות צרפתי שכתב על התפר שבין ספרות לפילוסופיה. התחיל את דרכו הספרותית בימין הקיצוני וסיים בהגנה על היהודים נגד האנטישמוית. היה ידידו הקרוב של עמנואל לוינס והסתיר אותו, את אשתו ואת בתו במלחמת העולם השניה. למטה, מוריס בלאנשו ועמנואל לוינס

    ''

    ''

    * Alfred Korzybski  - 1879-1950  - מהנדס, פילוסוף ןמדען אמריקאי-פולני, שהתפרסם בעיקר כמפתחה של תאוריית הסמנטיקה  הכללית

     

     

     ''

    Antonin Artaud     1896-1948  - צרפתי, הוגה תיאטרון האכזריות

     

     

    ''

    1914-1996     Marguerite Duras   - סופרת ובמאית צרפתיה 

     

     ''

    George Battaill 1897-1962  - סופר צרפתי

     

     

    ''

    1884-1962 Gaston Bachelard  - סופר והוגה דעות צרפתי.

     

      

    1917-1990  Robert Antelme -(שאת תמונתו לא מצאתי)  סופר צרפתי, מחבר "המין האנושי" שתורגם לא מכבר לעברית. אנטם היה פעיל ברזיסטנס וניצל ממחנות הרכוז בגרמניה.  "המין האנושי" נכתב בעקבות השהות במחנות הרכוז. היה נשוי למרגריט דורה.

     

     

    (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/11/15 11:29:

      צטט: יסינראל 2015-10-31 23:04:51

      וואוו של פוסט. חכם, מחבר עולמות, מחולל מחשבות. תודה

      תודה רבה, שמחה שנהנית

       

        31/10/15 23:04:

      וואוו של פוסט. חכם, מחבר עולמות, מחולל מחשבות. תודה

        12/1/14 23:03:

      צטט: דליהו 2014-01-12 00:42:06

      זה נכון כשמתבוננים בפרספקטיבה רחבה על הדברים אבל זה תפקידם של ההיסטוריונים . תפקיד האומנים הוא ליצור מרחשי ליבם בהתאם לתקופתם. ויש את האומנות שבשוליים זאת שמיצרת אמירה מחתרית מבקרת בועטת אישית וחברתית וגם אינה מיצרת כסף היא נוכחת ומשפיעה על מהלכים חברתיים לטווח הארוך.

      אני מסכימה אתך, אבל  איך הגעת לפוסט הזה, עכשיו?

       

        12/1/14 22:45:

      צטט: מייהעוזיאל 2014-01-11 22:01:42

      הי ראשית אתחיל מהסוף- ציינת כי לא מצאת תמונה של Robert Antelme תנסי כאן- יש תמונה- http://www.babelio.com/auteur/Robert-Antelme/5306 כפי שציינת אולי האמן הטוטאלי לא יחוש כך אך אהבתי את ההתייחסות הצנועה! צניעות האמן היא לדעתי מעלה. צניעותו אל מול החיים אותם הוא מביע בדימויים. דימויים שאמורים לעשות סדר, ואולי אף אותנו יותר מאושרים, אך כפי שכתבת- זו בדיה, העלולה להוליך אותנו שבי אחריה. והצניעות? כמקור הגנה. מזכיר פוסט שלי- http://cafe.themarker.com/post/3042124/

       

      קודם כל תודה על התצלום, מצאתי בעקבותיך, ומיד אצרף את התצלום של אונטם. בהמשך אקרא גם את הפוסט שלך. תודה רבה

        12/1/14 00:42:
      זה נכון כשמתבוננים בפרספקטיבה רחבה על הדברים אבל זה תפקידם של ההיסטוריונים . תפקיד האומנים הוא ליצור מרחשי ליבם בהתאם לתקופתם. ויש את האומנות שבשוליים זאת שמיצרת אמירה מחתרית מבקרת בועטת אישית וחברתית וגם אינה מיצרת כסף היא נוכחת ומשפיעה על מהלכים חברתיים לטווח הארוך.
        11/1/14 22:01:
      הי ראשית אתחיל מהסוף- ציינת כי לא מצאת תמונה של Robert Antelme תנסי כאן- יש תמונה- http://www.babelio.com/auteur/Robert-Antelme/5306 כפי שציינת אולי האמן הטוטאלי לא יחוש כך אך אהבתי את ההתייחסות הצנועה! צניעות האמן היא לדעתי מעלה. צניעותו אל מול החיים אותם הוא מביע בדימויים. דימויים שאמורים לעשות סדר, ואולי אף אותנו יותר מאושרים, אך כפי שכתבת- זו בדיה, העלולה להוליך אותנו שבי אחריה. והצניעות? כמקור הגנה. מזכיר פוסט שלי- http://cafe.themarker.com/post/3042124/
        7/7/11 18:46:

      צטט: אסצ'ילי ממליצה 2011-07-07 09:04:41

      מאמר מצויין. מומלץ ב-מאמרים :)

      יופי, משמח  מאדוכמובן, תודה

       

      מאמר מצויין. מומלץ ב-מאמרים :)
        3/7/11 12:33:

      צטט: anaatti 2011-06-30 14:35:50

      בהחלט מרתק לקרא..
      ואין ספק שאומנות היא החיוניות שלנו פה..*

      אהבתי

      תודה, ענתי על הקריאה וההתיחסות

       

        30/6/11 14:35:

      בהחלט מרתק לקרא..
      ואין ספק שאומנות היא החיוניות שלנו פה..*

      אהבתי

        29/6/11 15:39:
      "כל אמנות לעולם תיוותר העתק חיוור לחיים עצמם, על סך מלאותם, כשאנחנו מעיזים לחיות אותם." תודה, אני נוטה להסכים אתך, בוודאי יהיו שלא יסכימו אתך,אמנים טוטאליים
        29/6/11 10:52:

      מרתק.
      ואם תורשה לי הערת אגב שולית, כל אמנות לעולם תיוותר העתק חיוור לחיים עצמם,

      על סך מלאותם, כשאנחנו מעיזים לחיות אותם.
      ואני אוהבת ו"צורכת" אמנות במידה משמעותית בחיי.
      תודה.

        29/6/11 09:13:

      צטט: ~ינואר~ 2011-06-28 23:43:26

      כן ירבו, פוסטים כמו זה.

      אמן, כן ירבו קוראיהם!

       

        28/6/11 23:43:
      כן ירבו, פוסטים כמו זה.

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין