מרפי עומד ובוהה באחד מאלפי המסכים במשך דקות ארוכות: "זה לא ייתכן", הוא אומר לאיש האדום והקטן שעומד לידו, "הרי דאגתי לזה באופן אישי". האיש האדום הקטן לא עונה, הוא יודע שלא צריך להפריע למרפי במצבים שכאלה. "טוב," אומר מרפי ומתחיל ללחוץ על הכפתורים על גבי המחשבים כאדם אחוז דיבוק, "תשלח את בני לטפל בזה, אני רוצה שמר...", מרפי מסתכל במסך המחשב שמולו ומחפש אחר השם המבוקש, "מר ויינשטיין, אני רוצה שהוא ישכח את מה שהוא חושב שהוא ראה."
בינתיים, בזמן אחר במקום אחר, גדי וינשטיין, אותו "מר וינשטיין" מהמסך בחדר הבקרה של מרפי מביט כלא מאמין על פרוסת הלחם ששוכבת על הרצפה, פניה כלפי מעלה והיא מרוחה בריבה.
"משהו כאן מאוד מוזר," אומר כמעט לעצמו, אך למעשה מדבר ליעל, חברתו שיושבת ליד הטלוויזיה, "את לא חושבת?" יעל נאנחת בעייפות, "לא, גדי, בפעם האלף, אין שום דבר מוזר בפרוסה עם ריבה שנוחתת בצד הלא-מרוח שלה, עכשיו תרים כבר את הפרוסה, זה מגעיל."
גדי מסתובב על-מנת להרים את הפרוסה, כשלפתע הפרוסה מתרוממת מן הרצפה, כאילו בכוחות עצמה, מסתובבת ונוחתת על צדה המרוח.
"ראית את זה?!" צווח גדי בקול גבוה וצורמני, "יעל! בואי תראי!"
יעל קמה מהספה במהירות ורצה לעבר המטבח, "מה קרה?!" צווחת אף היא, בקול קצת פחות גבוה וצורמני משל גדי.
"הפרוסה, היא פשוט התרוממה והתהפכה!"
יעל מביטה בגדי לרגע, בוהה בו, ואז מסתובבת וחוזרת חזרה לספה בלי לומר מילה.
"נשבע לך! הפרוסה פשוט הסתובבה מעצמה ונחתה על החלק המרוח שלה!" גדי מתכופף ומושיט את ידו לעבר הפרוסה, כשלפתע איש קטן ואדום עם תגית זיהוי שעליה רשום "בני" מופיע מולו, האיש לבוש שחורים, על פניו משקפי שמש שחורות, ובידו מקל כסוף ומוזר, מהמקל אור אדום מוזר, ו"בני" מדבר אל גדי בשקט ובעדינות: "הפרוסה נפלה על הצד המרוח שלה, אין שום סיבה להאמין שקרה משהו אחר, זה פשוט חוק מרפי, אתה תרים אותה ותנקה את הרצפה", רגע לאחר מכן בני נעלם דרך מעבר סודי בתחתית המקרר.
"גדי, אתה בא לראות חדשות?"
"הפרוסה נפלה על הצד המרוח שלה, אין שום סיבה להאמין שקרה משהו אחר, זה פשוט חוק מרפי! אני ארים אותה ואנקה את הרצפה."
"טוב... אתה מוזר לפעמים, אתה יודע?"
"שוקי," אומר מרפי לאיש האדום והקטן שעומד לצדו, "שלא יקרו עוד תקלות כאלו, כן?"
שוקי מהנהן למרפי באישור, הוא יודע שיקרו תקלות כאלו, תמיד קורות, אי אפשר שלא יקרו בארגון בינלאומי שכזה, פשוט מרפי תמיד היה פדנט.
עוד תרגיל כתיבה, הפעם להסתכל על תמונה ולספר סיפור בעקבותיה.
הנה התמונה:
והסיפור מאחוריה:
באחת מעבודותיי הרבות עבדתי באולפני שידור בחברת טלוויזיה גדולה. העבודה שלי הייתה, בין השאר, להשגיח על מסכי טלוויזיה רבים ולדאוג שלא יהיו תקלות בשידור, ולשים לב אם כן. הבוס שלי דאז כל הזמן דרש מאיתנו שלא יהיו תקלות, או שיהיו כמה שפחות, ולדאוג שלא תישאר תקלה באוויר ליותר מכמה שניות. הוא הסביר לי את זה ממש בתחילת העבודה: "אני פדנט," אמר, "ואני מאמין שכדי לעבוד במקום כזה אתה חייב להיות פדנט כמוני." אף אחד לא היה פדנט כמוהו, וכולם צחקו עליו על האמירה הזו, אבל היא נשארה איתי מאז.
פוסט זה לקוח מהבלוג החדש שלי, כולכם מוזמנים: http://thirtyminutesblog.blogspot.com |
