להבדיל מפוסט לא חינוכי, ויש הבדל. ועוד דבר. והנה, אני הולכת להסביר. אותי, ו//או להשתדל. אני מודה שהתלבטתי אם לכתוב. אני מודה שהתלבטתי אם לשים כאן. בעיקר, כי עדיין, יש אנשים, שקוראים כל פסיק, ועיקר הכוונה הפעם, היא בכלל לא אני, אבל גם אני חלק מהתמונה. אחרת לא הייתי יודעת.
בזמן האחרון, אני נתקלת בהמון מערכות. יותר מדי ברוקרטיה בכל מקום. שנים, הייתי רגילה רק לקרוא על ברוקרטיה וסחבת מרגיזה במקומות אחרים. סחבת שתמיד קרתה לאנשים אחרים. לא לי, ועכשיו אני לגמרי בתוכה,
יש דברים שעד שלא חווים, לא ממש יודעים. מערכות שמנסות להתיש. להוציא מהכלים. הכי קל זה להרים ידיים ולוותר. ולא, אני לא מתבכיינת ולא מוותרת. רק הולכת שוב. בפעם החמישית, למלא בערך את אותם טפסים. ולשבת מול פקיד אחר עם חיוך אמפטי שלא ממש יכול לעזור. לא כי הוא לא רוצה, כי הוא עובד במוסד שאני, כמו כל אזרח במדינה, שילמתי לו ביטוח לאומי כל השנים.
* * *
ומצד שני, שוב בלי לחנך, והנקודה הזו אולי מצריכה פוסט נפרד. כי היא חשובה עשרת מונים. היא נוגעת לפרחים המיובשים. ההם היותר טובים. והם יותר טובים. עובדה, הלילות כבר לא כואבים, בעברית תקנית יש להם שם פשוט נורא, קוראים להם גראס רפואי, הנה אמרתי מילה שלמה וברורה, ולמה הם מצריכים פוסט נפרד, כי פה, אצלנו במדינה, הרבה יותר קל לתת חומרים אופיואידים. נכון, גם הם במרשם. אלא שאם כבר הולכים לשם. למה לדחוף לגוף חומרים סינטטים מיותרים, כשיש את המקור.
ולא, אינ-דבר וחצי דבר בלתי צלול במילים שאני כותבת כאן ועכשיו.
רק כמה מילים על שתי מערכות. גדולות. מסואבות. לאחת לקח בדיוק שבוע. לפחות במקרה שלי, לשנייה, לוקח חודשים בלך ושוב,
[ ואוי ואבוי למי שיראה במה שכתוב כאן פוסט התבכיינות אישי. הוא לא היה ולא התכוון. להיות! ]
. |