זה לא אתה, זה אני. גרוע. תקשיב רני, יש עוד כמה דברים שאני צריכה לעבור בחיים, לבד, בלי קשר אליך.אוי נו באמת. גם קלישאה וגם מעליב. פאק, כבר ארבע וחצי ואם אני רוצה להספיק לרכבת של חמש, אני צריכה לצאת לפני חמש דקות.ברכבת כבר יהיה לי מספיק זמן לחשוב על נאום פרידה הולם. אני יוצאת מהבית בריצה בטוחה ששכחתי המון דברים חשובים שהייתי צריכה לקחת. מבט חטוף בתיק מגלה שהארנק שם, וזה מספיק בכדי לשרוד.
אני מגיעה לתחנת הרכבת ולמרבה השמחה הרכבת לחיפה מתעכבת בעשר דקות, מה שמשאיר לי חמש דקות של המתנה. אני מסתכלת סביב על הרציף ופתאום מציף אותי מין גל נעים של הזדהות. הנה כולנו אנשים שונים מעולמות אחרים, אבל אנחנו מחכים לאותה הרכבת, מה שלזמן קצר מאחד את הגורל שלנו.
הרכבת מגיעה, אני עולה לקרון,עושה חישוב מהיר מהו כיוון הנסיעה ומאיזה צד יופיע הים ומתיישבת.אנשים עוברים בסך עושים את החישובים שלהם ומתיישבים אט אט. לידי מתיישבת חיילת עטויה שרשראות צמידים ועגילים ומולי מתיישבות אישה די מבוגרת וילדה חמודה להפליא כבת 7 שהיא כנראה נכדתה.
הרכבת המהירה לחיפה, מכריז הכרוז ,תעבור בתחנות ת"א האוניברסיטה, חיפה חוף הכרמל, חיפה בת גלים וחיפה מרכז. ובעודו מכריז, הרכבת יוצאת לדרך. נורא נעים לי, הכל שקט ושליו, ואני מרגישה קצת כמו באנגליה, מדמיינת שהתחנה הבאה היא ווטרלו או אפילו ווטרשיפ. אני יכולה להתחיל ולתכנן מה אני הולכת להגיד לרני. איך בדיוק אני הולכת להיפרד מהאיש שכל כך אהבתי בשש השנים האחרונות. רני, מתוק שלי,אני מנסה , אין איש בעולם הזה שאני - "הי" "בי בי" מין קול מתכתי מתוק קוטע לי את חוט המחשבה ואני מסתכלת לראות מהיכן הוא מגיע. מסתבר שהפלפון של הילדה מולי אומר "הי" ו"בי בי" בהתאם לפעולה של פתיחת וסגירת הפלפון. חמוד. אני מחייכת אליה והיא מחייכת בחזרה. אין איש בעולם הזה, אני ממשיכה מהמקום שהפסקתי, שיקר לי,שלימד אותי ונתן לי כמוך ואני הולכת לעשות עכשיו את הדבר הכי קשה שעשיתי- "אה סליחה? אפשר? – אני מרימה את הראש ורואה יד ארוכה אוחזת בשקית במבה ריקה. אני מרימה את הראש ורואה אישה מלאת תלתלים וחיוך תובעני על שפתיה. "אפשר לזרוק את זה בשקית שלכם? לנו אין שקית!. בטח אני אומרת, ומכניסה את אריזת הבמבה לשקית האשפה התלוייה על החלון שלידי. "הי" "בייביי" מצייץ הפלפון שמולי. אני מסתכלת דרך החלון בשדות הירוקים שנפרשים לפני, מקשיבה לשקשוק הקרון וממשיכה בתכנון הנאום המתקרב ובא. שאמרתי לך לנצח רני באמת באמת שהתכוונתי לזה. לא הייתה לי שום כוונה שמשהו- תקשיב לי, ותקשיב לי טוב, החיילת עדינת המראה שלידי מדברת בפלפון בקול רם ותקיף, אתה הבטחת לי שיהיו באולם 60 זרים של פרחים לבנים ושלושים זרים של פרחים וורודים, ועכשיו אתה אומר לי שהזמנת שלושים זרים לבנים ושישים זרים וורודים?? אתה מבין באיזו שערוריה מדובר?? קולה של החיילת הלך והתגבר. יש לך מושג מה זה יעשה למשפחה שלי?? לאמא שלי?? אתה יודע שהיא בת שישים ושמונה? את השמונה היא כבר ממש צעקה. הי. הפתיע הפלפון הילדותי. מה תירגעי? אל ת ג י ד לי תירגעי!! הפלפון שבידה השנייה מצלצל. ציקי, היא עונה תוך שהיא מזיזה את הפלפון הראשון עם איש הפרחים בתנועות מהירות למעלה ולמטה. אתה לא מבין מה קרה! רציתי לדעת מה יש לציקי להגיד בנושא, אבל האיש במושב השכן פצח בשיחה שהצליחה להאפיל על החיילת: נו מותק, הוא אומר לפלפון שלו, למה את כזאת כבדה, אני לא צריך לדבר איתך כל יום כדי לדעת מה עובר עליך. תאמיני לי שאני מרגיש. אז שבוע לא התקשרתי. אני יודע מה קורה איתך כל יום דקה דקה, מותק, את האהבה שלי! אומר וקורץ לי. ואז הוא אמר לי שזה לא משנה כמה פרחים לבנים יש וכמה וורודים! משכה את תשומת ליבי החיילת, אתה קולט?? זה לא משנה?? בייביי. ניסה הפלפון הצעיר להתערב. תנסי להתרכז אמרתי לעצמי. עוד מעט מגיעים ויש לך פחות מחצי נאום מוכן. תעשי לי טובה סיגי, הצטרף המושב מאחורי לקרב הפלפונים ,ניתוח סירוס זה ממש לא כואב!, אז מה אם הרופא אמר. תמסרי לבעלך שאם רקסי הכלב שלי עבר את זה, גם הוא יכול. סליחה ציקי, גברה עליה החיילת, אבל עם כל הכבוד, אמא שלך היא זאת שלא רצתה לקנות לנו מערכת קולנוע ביתית, אז אני מבקשת שלא תקרא לאמא שלי קמצנית. ומותק, המשיך הקורץ אני מכיר אותך כל כך טוב שאני יכול להגיד לך מה את לובשת עכשיו. השקט נמצא בתוכי, השקט נמצא בתוכי עצמתי עיניים וניסיתי להגיד לעצמי שוב ושוב את המשפט הזה בכדי שאוכל אולי לחזור ולהתרכז במה אני הולכת להגיד לחבר שלי עוד חמש דקות. השקט נמצא בתוכי, השקט נמצא בתוכי, השקט נמצא- הי. ביבי.
דייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!! פרצה שאגה מהפה שלי בקול שלא הכרתי, תפסיקו!!!!!!! עדיין בעיניים עצומות, נשמתי כמה נשימות עמוקות. שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. הרגשתי מין שקט מוזר שאופף אותי, פקחתי את העיניים וראיתי שהקרון קפא על מקומו. החיילת עם התכשיטים נשארה עם שני הפלפונים אחד בכל יד, פניה מעוותים בכעס ועגילי הענק נעצרו באמצע תנופת הנדנוד. הקורץ ,למרבה הפליאה, קפא במקום עם שתי העיניים פקוחות ומבט זחוח על פניו. הילדה הקטנה קפאה שהיא אוחזת בפלפון הורוד שלה ומסתכלת עליו במבט מלא חמלה ורוך. כולם היו קפואים על מקומם כמו בובות שעווה, הכול דמם ורק שקשוק עגלת המזון נשמע מרחוק. פצצצצצצצצצצ, קול דלת הקרון הנפתחת הקפיץ אותי וראיתי שהרכבת הגיעה לתחנה. ירדתי לבד מהקרון מסתכלת על הרציף הדומם שלפני. עשרות אנשים העומדים באותה התנוחה שבה הם היו בשנייה שהכול פסק. אפילו מוכרת הגפרורים הקטנה קפאה פעם נוספת.
ואז ראיתי אותו, עומד ליד דוכן הקפה ומסתכל עלי. התקרבתי אליו עד שעמדתי מולו. אני כבר לא אוהבת אותך, אמרתי לו בשקט. אני יודע הוא ענה לי. וככה המשכנו לעמוד, זה מול זו, מחכים לעולם שיחזור למסלולו.
|