אני ועידו התחלנו את הקשר בינינו לפני שנה וחצי. זה התחיל שמיכל שאלה אותי אם בא לי שהיא תכיר לי משהו. אמרתי לה שתלוי. היא אמרה לי שקוראים לו עידו, והוא חבר של רני שחבר של עדי שהיא חברה טובה שלה. ואז היא נזכרה שבעצם הוא למד איתי בתיכון אז אולי אני מכירה. ובאמת הכרתי. למדנו יחד בכיתה ט'. הוא שלח אז את טל כהן לשאול אם אני מעוניינת ואני אמרתי שלא.היו לו מכנסיים מתרחבים והוא אהב את זוהר ארגוב ולכן היה מתוייג כערס. אני אהבתי את מטליקה ולד זפלין ולבשתי חולצות גזורות ושחורות ולכן השתייכתי לזרם הפריקים. חיבור כזה היה מבחינתי בלתי הגיוני, והפער לא ניתן היה לגישור למרות שהוא היה אחד האנשים המצחיקים שהכרתי וגם נראה טוב. ולכן, ברגע שמיכל אמרה לי שהיא רוצה להכיר בינינו הבנתי שזה זה. זימון משמיים, תיקון, גורל, קארמה, התערבות אלוהית.אני לא יודעת איך לקרוא לזה אבל הוא האחד.עכשיו, שהוא מן הסתם כבר לא ערס ואני כבר מזמן לא פריקית הוא יוכל להציע לי חברות והפעם אני אסכים. ולא נצטרך להיפרד לעולם.
שבוע אחרי, מיכל התקשרה ואמרה שהיא מצטערת,אבל היא לא מצליחה לתפוס אותו ושנראה לה שבכל מקרה ,הוא לא פנוי לקשר. מבחינתי זה לא שינה כלום, כי מאז, אני ועידו ביחד. לכל מקום שאני הולכת, עידו הולך גם. עם כל האנשים שיצאתי איתם מאז, לא היה אפילו אחוז אחד מהחיבור שיש ביני לבינו. ויצאתי עם הרבה. בדרך כלל כבר בשיחת הטלפון שלפני הפגישה אני כבר יודעת שזה לא זה. עידו לדוגמה בחיים לא היה שואל אותי למה אני רוצה לעזוב את העבודה, אם אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים. לעידו ברור שאני אמצא משהו אחר שמתאים לי. עידו היה חושב יחד איתי ומוצא לי את העבודה המושלמת. כי אף אחד לא מכיר אותי טוב כמוהו. עידו גם בחיים לא היה מעשן ג'וינט באמצע הפגישה ומסביר לי במשך שעתיים מתי הוא התחיל לעשן, מה ההורים שלו אומרים על זה, מי החבר שהוא הכי אוהב לעשן איתו, למה הוא הכי אוהב לעשן איתו, ואיפה החבר הזה גר. עידו היה מבין שזה לא מעניין אותי. הוא בכלל לא היה מוציא ג'וינט. הוא היה יודע שאני לא אוהבת לעשן, וגם הוא, לא היה אוהב את זה. ברור שלא היה אכפת לו לקחת פעם ב- שכטה אם יוצא, אבל בטח שלא לדבר על זה ערב שלם.עידו אף פעם לא היה לוקח אותי לבית קפה הכי מעפן ברוטשילד ואוכל עוגה לבד, בלי להציע. הוא היה מזמין עוגה לשנינו והיה אומר לי שכדאי לי לאכול, כי הוא הכי אוהב בנות שאוהבות עוגות שוקולד.
שנה וחצי שאני ועידו כבר ביחד. אני יודעת לפרטי פרטים איך תיראה החתונה שלנו, מה נלבש ואיך הוא יצחיק אותי בדרך לחופה.
ולפני שבועיים, יצאתי לעוד פגישה. הוא התקשר אלי והקול שלו היה נעים. שונה משל עידו, אבל נעים. נפגשנו יום אחרי. הוא היה קצת נמוך ולא הצחיק אותי בשפה שרק שנינו מבינים, אבל באמצע הפגישה הוא אמר שהוא הולך לדקה ושהוא חזר הוא הביא לי מדבקה עם ציור של דוב ואז נישק אותי. ולא היה אכפת לי שכולם ראו שאני לא עם עידו. למחרת הוא התקשר. הסתכלתי על השם שלו מהבהב על הצג ולא רציתי לענות. לא לו ולא לאף אחד יותר. נמאס לי כבר. תביאו לי את עידו!! אני רוצה את עידו. נמאס לי לפגוש כל כך הרבה סתם שאני מכירה כבר את הדבר האמיתי. אבל עניתי לו. מקללת אותו בלב אבל עניתי. והקול שלו היה נעים. והוא הצחיק אותי קצת. ביום חמישי נפגשנו שוב. בסוף הערב ישבנו על הספסל בשדרה , מחייכים. כולם עברו וראו אותנו מחייכים ואני חייכתי גם אליהם. ועידו ישב על אחד הספסלים בשדרה, מסתכל עלינו מרחוק. לא הייתי צריכה לסובב את הראש כדי לדעת שהוא שם. ידעתי שהוא רואה וידעתי שהוא יכול לקום וללכת ואולי גם לא לחזור אבל המשכתי לשבת ולחייך וזזתי קצת יותר קרוב לזה שישב איתי על אותו הספסל. |